קשקושי פילוסופיה נכחדת

וזו האמת האומללה: אני מאותם אנשים, מסכנים למדי אני חייבת לציין, שלא יכולים להנות בלי אלכוהול. 

שלא תבינו לא נכון, אני לא אלכוהוליסטית, אני לא אלכוהוליסטית בכלל; אני לא שותה בכל שעות היום, אני לא שותה לבדי, אני לא שותה בזמן החופשי שלי ואני אפילו לא אוהבת אלכוהול חריף מדי בצורה היסטרית. אני שותה כשאני נמצאת בחברה עם אדם שהוא, ככל שיש יותר אנשים אני שותה יותר. בשביל להתחיל להרגיש את השפעות האלכוהול בתוך הראש המסתובב ממילא שלי אני בדרך כלל שותה יין. בשביל לקבל סטלה קלילה ונחמדה אני שותה בירה, כי לשתות יותר מדי בירה משכר אותי יותר מוודקה. לפעמים אני שותה כמה צ'ייסרים של דבר מה (לא אכפת לי מה זה באמת, אין אלכוהול שאני שונאת כמו שאין אלכוהול שאני ממש אוהבת בתחום הכבדים. כל עוד זה לא מתוק וקליל אני בסדר עם זה). בסה"כ תרבות השתייה שלי הגיונית וממש לא מופרזת. אני לא הקאתי הרבה, אין לי סיפורים מביכים מדי מאלכוהול (חוץ מאחד מביך עד מאוד), אני לא עשיתי שום דבר שהתחרטתי עליו מאלכוהוך, וההורים שלי רוסים כך שיכולתי תמיד להודות שאני בהאנג אובר ולקבל את הטיפול המתאים והראוי ביותר. 

הבעיה אצלי היא שאני לא יכולה לשהות בחברת אנשים מבלי לשתות. העניין הוא שאני לא שותה בשביל הטעם, הטעם לא מעניין אותי. יש אנשים שטוענים שהם שותים נטו כי זה טעים להם, כמו קולה או מיץ, ואני מאמינה להם. אבל אני שותה כי טעים לי, אבל בשביל שאני ארגיש את האלכוהול. אני צריכה להיות מבוסמת מעט בשביל להיות מסוגלת לתקשר עם אנשים ולהנות. 

כל הבעיה מתחילה בחיי היומיום שלי. 

בעודי בחיים הרגילים שלי, אני לא כל כך אוהבת לבלות עם בני אדם. אני צריכה בני אדם, בני אדם גורמים לי לחשוב וגורמים לי להתפתח, בני אדם גורמים לי להתתלהב ובני אדם מציתים בי את התקווה שאני אמצא חברים מיוחדים במיניהם. למזלי אני לא בודדה, כיוון שיש כמה אנשים מיוחדים בחיים שלי. אבל הם בודדים, שניים שלושה אנשים שאני יכולה לשבת איתם בנעימים מבלי טיפת אלכוהול. וגם, יש כמה בין האנשים האלו שאני לא יכולה להיות איתם ביחידות יותר מדי מבלי הטיפה המרה. 

היכולות שלי עם בני אדם מתדרדרות מחודש לחודש בעצם, אבל בקומפינציה מוזרה עם שאר תכונות האופי שלי: אני בסה"כ אוהבת בני אדם (בדר''כ מרחוק או כקבוצה, אבל בסה"כ אוהבת), אני אדם חייכן, עם המון חוש הומור, המון תחומי עניין ובסה"כ עם יכולות דיבור לא רעות. אני אמונה להיות חברותית למדי, ובאמת הייתי כזו בעבר, אבל האמת היא שבני אדם הורסים לי את השלווה.

אני יכולה להימצא בסביבת בני אדם של ממש אך ורק למשך שעתיים שלוש. כשמדובר בקבוצה אני מחפשת לעצמי עיסוק שהוא להעביר איתו את הזמן, וביחידים אני מציצה בשעון בשביל לראות מתי אני כבר יכולה ללכת הביתה בטענה כזו וכזו מבלי שאצא גסת רוח. 

בכל פעם שאני מבלה עם בני אדם ואני פיקחת קורים כמה מהדברים הבאים (לפעמים כולם ביחד): 

1. אני משועממת. 

2. אני נעלבת. 

3. אני נפגעת. 

4. אני מתאכזבת ומאבדת את האמונה באנושות.

אני אשת שיחה לא רעה, אבל לא ממש מצאתי אנשים לדבר איתם ולהרגיש כמה השיחה זורמת וכמה אני נהנית. אני מכירה את התחושה הזו כי כן זכיתי בה לעיתים בנעוריי המוקדמים, אבל אני בעצם שכחתי אותה לחלוטין. אני משתעממת ממגוון של נושאים בדיוק כפי שאני מתעניינת במגוון של נושאים, אני סנובית, אני מתחכמת ואני נרקיסיסטית. אני לא מראה לאף אחד את התכונות השליליות האלו, אבל בתוך תוכי אני מקללת יותר מהר מכפי שאני חושבת על השם שלי, מתנשאה מעל נושאי השיחה היומיומיים והרדודים שאפילו הבדיחות בהם לא מוצלחות במיוחד. אני תמיד מבקרת את הדעות של האחרים מולי בתוך עצמי. אני לא עושה את זה ברע לב, אני משתדלת לא להתנשא מעל אנשים, אבל בלב לבי אני לא יכולה שלא לזלזל בדעות מפרידות בין אופי של אישה ואופי של גבר באופן מוחלט ("גברים זה ככה" ו"נשים זה ככה"), ואני לא יכולה שלא להתנשא מעל שיחה בן שעתיים על הכתפיים של הבחור (הערה בהחלט ראויה, אבל לא נושא שיחה של ממש). 

אני לא דורשת דווקא שיחות על ניטשה ותורת היחסות (אני בכלל לא הבנתי את תורת היחסות עד הסוף עדיין, אם להיות כנה), אני לא תמיד צריכה לדבר עם החברה ועל פוליטיקה. אבל משום מה אני לא מוצאת אנשים לדבר איתם על התחביבים שלי! ספרים, סדרות, אנימציות, משחקים - כלום! ואני יודעת שאנשים אוהבים את אותם הדברים כמוני, אבל איכשהו אין להם דעה, או שהם לא רוצים לדבר על התחביבים האחרים שלהם חוץ מסקס, או, שלרב, אין להם מושג בתחביבים שלי ואין לי מושג בתחביבים שלהם. 

זה מה שקורה בדר"כ, ברב המוחלט של הפעמים שבהן אני נמצאת עם בני אדם. אבל לא רחוק מאחורי השעמום נמצאים העלבונות שלי, הפגיעות שלי ומחיקת האמונה האנושית שבי. אותם אשלב בהסבר אחד, כי הם בעצם רמות שונות של אותו רגש. 

אני חושבת שבני אדם הם ייצורים רעים. יותר משאני צריכה חברה אנושית אני צריכה חברה תבונתית, ואם ייצור חי עם תכונות לא אנושיות היה יכול להיות לי לחברה לא הייתי מעדיפה חברת בני אדם על פניו. אני לא אוהבת את האופי האנושי כשאני מתמודדת מולו בפרט. כקבוצה, לדעתי בני אדם מתקדמים לכיוון טוב יותר, אבל כפרט אני לא יכולה לסבול כמעט אף אחד. כולם צרים ושיפוטיים, מתנכלים ולא מתייחסים, לא מקדישים מחשבה לשום דבר מלבד עצמם. בני אדם הם חיה רעה עם תבונה, ואני מאמינה בלב שלם שיש בני אדם טובים וגם פגשתי בכמה בני אדם טובים. למרות המזל שהאיר לי, אני לא יכולה להתמודד עם ההתנהגות של שאר בני האדם. אני לא יכולה לסבול את הדברים שמעסיקים אותם (לא מבחינת שיעמום, אלא מבינת טיב האדם), אני לא יכולה לסבול את התגובה של האדם לחלש ממנו, אני לא יכולה לסבול את התגובות של אנשים לטוב לב.

אני לא יכולה לסבול אי צדק, ובני אדם מצטיינים באי צדק. הם גם מצויינים בהשפלה, בהתעלמות ובאי מחשבה שהיא באדם שעומד מולם. כמעט אף קבוצה לא מנסה לגרום לחדש שבה להרגיש מעורב ולהרגיש חלק, אף אחד לא יהיה נחמד לאדם בודד ברחוב, אנשים אכזריים לאנשים שמנים, מכוערים ומעוותים, אנשים מרכלים אחד על השני ואז מתחבקים ואומרים זה על זה דברים טובים, בני אדם שמים עליך זין. 

כשזה נוגע אלי באופן אישי, אני יכולה להיעלב, ואני לעיתים יכולה להיפגע, בעיקר כשמדובר במשהו קבוצתי כמו התעלמות. אחד הדברים השנואים עלי הוא להגיד משהו לקבוצה חדשה, לדעת ששמעו את דבריי, ולקבל עליהם התעלמות על ההערה שלי. בדר''כ אני מתרגזת על אנשים, ויכולה לספוג ממש עוד קצת עד שאני מאבדת עוד שביב קטן של תקווה במין האנושי. 

כל התחושות האלו הן תחושות כבדות וקשות. אני נושאת איתי תיק גב גדוש בכאבי ראש, באכזבות ובהמון עצב, ולפעמים יש בו אפילו שנאה. כל יום שאני הולכת לעבודה אני יודעת שארגיש בצורה קיצונית לפחות אחת מהתכונות הנ''ל, אני יודעת שיהיה לי קשה, אני יודעת שלעיתים אני עלולה להישבר ולהרגיש בעולם רע. העולם הרע הזה מורכב מבדידות וחוסר תקווה למציאת אנשים שהופכים את החברה, לפחות לפי ראות עיניי, לחברה טובה יותר. הם לא צריכים להיות לוחמי צדק חברתי ושלום, אלא אך ורק אנשים טובים שמקדישים מעט זמן ומחשבה גם לאחרים. כשאני קצת יותר נודניקית, אני מתחילה להתלונן על כך שלנצח אני אהיה משועממת, ואף אדם לא יעורר בי עניין יותר בחיים. יש לי בן זוג מקסים, אבל הוא לא אוהב את נושאי השיחה שלי. יש לי שתי חברות מקסימות שמקשיבות לי אפילו בשקיקה לפעמים, אבל הן רק מקשיבות. יש לי אבא גאון, אבל הוא רק מדבר, ותורך לעולם לא מגיע. אולי אני נשמעת קטנונית, אבל התחושות שלי מאוד קיצוניות ומאוד מאוד כבדות. אני לעולם לא צועדת בלעדיהן, הן תמיד משליכות על חיי היומיום שלי, תמיד הורסות את השלווה שלי וגורמות לי להיות לא נינוחה, רגוזה ולפעמים בהתקפת עצבים קלה. 

שום דבר מזה לא קורה כשאני תחת השפעת אלכוהול. תחת השפעת אלכוהול אני שלווה אוטומטית, ואני לא צריכה לדאוג לשיעמום, כיוון שכשאנשים שיכורים הם תמיד מקשיבים לי ותמיד שואלים שאלות ומעירים ומגיבים. אנשים נהיים עמוקים יותר, חושבים יותר ורגישים יותר בזמן הביסום, ולכן אפשר למצוא איתם נושא שיחה של ממש.

כפי שידוע, נכנס יין יוצא סוד, ואלכוהול מקרב אנשים לאינטימיות השיחה ואינטימיות הגוף. אני לא מדברת על סקס אלכוהול זול, לדעתי זה מסוג הדברים שעדיף להתרחק מהם כשאת/ה בהשפעת אלוכוהול. אני מדברת על ההאזנה לצלילים, תשומת הלב לפרטים הקטנים, קרבת ידיים ונשימה. אנשים נהיים קרובים יותר כי באופן טבעי ביותר הם מפחדים פחות. אני אדם מאוד קרוב, אני לא מתביישת ומפחדת מקרבה, להפך - אני רק מחפשת אותה. ואני לא מחפשת גבר, אני מחפשת קרבת חברים, וזו קרבה אחרת ובוגרת בהרבה ממה שהכרתי וממה שרבים אחרים מחפשים, לכן היא כמעט בלעדית לחלוטין אך ורק לאנשים שנמצאים תחת השפעת אלכוהול ומתקשרים. 

כשאנשים תחת השפעת אלכוהול הם נהיים, כאמור, קרובים יותר, ומתוך זה אנשים מתחילים להיות אוהבים יותר ונחמדים יותר זה אל זה. אנשים מתחבקים, אנשים צוחקים, אנשים מדברים ולעולם לא כועסים. אנשים מתחילים להבין איך לקבל את השונה, וגם אם למישהו יש סטלה רעה - שמים את המוסיקה שהוא אוהב ולא אכפת לך לזרום בכלל עם אייל גולן למרות שהוא שוכב עם קטינות. ואני, הסנובית, מוצאת את עצמי תחת חומר שגורם לראש המרובע, המתאונן והמתנשא שלי להשתחרר מכל האיסורים שהצבתי לעצמי ופשוט להיות האנושית ביותר שאני יכולה. 

אנושיות זו בדיוק התחושה שאלכוהול גורם לי להרגיש. 

אני מרגישה שכולם נהיים חברים זה של זה, תומכים זה בזה ואוהבים זה את זה. אני מרגישה שאפשר להתחיל להיות אמיתיים אחד עם השני, ולדאוג ולבנות את העולם, להחליט לעשות דברים גדולים, והדבר החשוב ביותר הוא לשמור על הקרבה ועל הכנות הכל כך משחררות והמדהימות שהאלכוהול גורר אחריו. 

אלו הסיבות לכך שאני מאותם אנשים מסכנים שלא יכולים לדבר עם אף אחד ליותר משעתיים שלוש מבלי השפעת אלכוהול, מאותם אנשים שלא יכולים להנות מחברה אנושית מבלי הטיפה המסוכנת והיקרה. אני לא מרחמת על עצמי, ובטוחה שאני אמצא אנשים שאני לא אצטרך חומרים בשביל להיות קרובים ולדבר, אבל כרגע, זה הפתרון שלי. 

שלא תבינו, אני בכלל לא עצובה, כרגע אני מחכה. מחכה לרגע שבו אוכל לשתות אלכוהול אך ורק בשביל הטעם, כי אפגוש בחברת אנשים שלא יגרמו לי לאבד את השלווה שלי.