קשקושי פילוסופיה נכחדת

אז כפי שחששתי, קיבלתי שרביט. לא חששתי כי אין לי על מה לכתוב (פחחח), אלא בגלל שאין לי חברים גם בישראבלוג ואין לי למי להעביר. )-: אחרי בדיקה מעמיקה של כל הבלוגרים שהיה לי איתם איזשהו קשר, או שאני מכירה את הבלוג שלהם זה זמן מה, או שפשוט לא העבירו להם, הגעתי למסקנה שאין לי למי להעביר. ובכל זאת, אני לא מזניחה את המסורת, ולפני כל הכתיבה - אעביר את השרביט לשתי קוראות נאמנות. 

כינוי זה מיינסטרים, שבערך בזכותה קיבלתי את כל התהילה שהייתה לי בישראלוג, כך שהיא ספונצרית נאמנה!

ולunderage, שהיא הראשונה שהתחילה לקרוא בבלוג, וכמעט כל הפוסטים שקראתי לא היו מובנים לי על חייה האישיים, כך שהפעם את חייבת לכתוב משהו מדוייק יותר. (; 

נו, אין לי חברים גם בישרא, מה אני אעשה. 

תודה רבה באמת, Ob5cur3d, אמרתי לך כבר שאין לי קישורים חברתיים. כשלאדם אין קישורים חברתיים אין לו חברים, מה אתה גורם לי לעשות כאן?! 

~~~

אמנם ראיתי שרבים כותבים על סיפורים רציניים אך קלילים למדי, והיו לי הרבה רעיונות בראש: הפעם הראשונה שגנבתי, הפעם הראשונה שעישנתי, הפעם הראשונה שהשתכרתי (זה מצחיק, כי סיימתי בבית חולים), הפעם הראשונה שחשבתי שאולי אני לסבית וכו'. אבל החלטתי דווקא לחשוף חלק ניכר ואינטימי בי, שמשפיע גם רבות על צורת החשיבה שלי ועל הדעות הפמיניסטיות הכמעט קיצוניות שלי. הפעם הראשונה שעברתי הטרדה מינית. 

בראשית דרכנו בישראל, היינו עניים. שני חדרים, הורים ישנים בסלון, היו לי שתי ברביות ובובה של פיקאצ'ו ששמרתי עליה כאילו היא הדבר הכי חשוב שיכול להיות לאדם אי פעם. לא יכולתי ללכת לפעמים למסיבות יום ההולדת המועטות שהוזמנתי אליהן בגלל שלא היה לי כסף לקנות מתנה, וממילא לא אהבתי יותר מדי אף אחד, אז לא טרחתי לשמור את הכסף המועט שקיבלתי בשביל אחרים. היו לי בסה"כ שתי חברות, ובשביל לא לחשוף אותן ובשביל גם קצת לא לחשוף את עצמי (לא לגמרי מוכנה לצאת מארון האנונימיות עדיין), נקרא להן דנה ומאיה. 

מאיה לא הייתה משמעותית מדי לסיפור הזה, אבל היא זו שהכירה לי את דנה. גם מאיה הייתה מנודה, ודנה דווקא הייתה בחורה גדולה, מצחיקה וחמודה, ודי מקובלת. למרות הפערים הגדולים ביני לבין דנה, הפכנו לחברות טובות. גם היא לא הגיעה ממשפחה עשירה מדי, אבל היה להם יותר מאשר אצלנו, ובכל פעם שהלכנו לבית הספר היסודי ביחד, היא קנתה לי קינדר. ככה בכל בוקר של כיתה ה', קיבלתי קינדר. הייתי בת 11. 

תמיד הערכתי כסף, ולא יכולתי לסבול את המחשבה שדנה מבזבזת עלי כל כך הרבה. באיזשהו שלב מחיתי ואמרתי לדנה שאני לא מוכנה יותר שהיא תקנה לי קינדר, אבל היה לדנה תמיד לב רחב, והיא קנתה לי בכל זאת. לא משנה כמה מחיתי, לא משנה כמה התעלמתי מהקינדר - היא תמיד גרמה לי לקחת אותו ולאכול אותו. הפתרון היה אחד: להשיג כסף, ולהחזיר לה על הכל. 

באופן אירוני, דנה היא זו שהשיגה לי עבודה. מי לעזאזל יעסיק ילדה בת 11 בכיתה ה'? גם לא הייתי ילדה יפה, הייתי מרתיעה. הייתי 1.40 מ' על כמעט 65 ק"ג. אמנם התקלחתי ושמתי דאורדורנט, אבל גם יחסית לילדה בכיתה ה' הייתי מוזנחת. מבלי שום קשר למצב הכלכלי שאני והמשפחה שלי היינו בו באותה התקופה - לא ייחסתי משמעות למראה ברמה קיצונית מאוד. לא היה לי מה להציע, לא היו לי קרובי משפחה שיעסיקו אותי, ודנה הייתה היחידה שהייתה לי חוץ מההורים שלי, שגם להם לא היה כלום. 

העבודה שדנה השיגה לי הייתה אצל הדוד שלה. הוא בדיוק פתח עסק קטן להלבשה תחתונה, והוא הסכים להעסיק אותי. הוא רצה שאני אמכור את החזיות לנשים כי הוא הרי גבר, והוא רצה שאלמד אותו רוסית. זה הלך לי טוב, כי אלו באמת היו שני הדברים שיכולתי להציע - שתי הבלוטות שלי לא היו ממש בלוטות, והייתי מידה D מכובדת, והייתי רוסיה, ויכולתי ללמד מישהו מילים בסיסיות.

בהתחלה זה היה נחמד. בהתחלה אני ישבתי שם, הצעתי לכמה נשים חזיות, לא הצלחתי למכור שום דבר כמעט, אבל קיבלתי 15 שקל לשעה (זה המון לגיל הזה), והיה לי סוף סוף כסף להחזיר לדנה. דנה לא הסכימה לקחת ממני את הכסף, אבל היא לא יכלה לסרב לקינדרים שקניתי לה בחזרה. הרגשתי שסוף סוף אני יכולה להיות שווה יותר לדנה, להחזיר לה על כל טוב הלב והנדיבות שלה, והייתי שמחה שאני עובדת.

הבעיה התחילה כשבועיים לאחר שהתחלתי, ברגע שהתחלנו ללמוד רוסית. בהתחלה התיישבתי לידו, לימדתי אותו מילים בסיסיות כמו ''שלום'', ''בבקשה'' ו''תודה'', והוא התחיל ללטף לי את השיער. זה לא היה כל כך מוזר לי, כי השיער שלי חלק ורך, הרבה אנשים נגעו בשיער שלי. אבל אחרי שהלטיפות האלו המשיכו ליותר מכמה דקות, הרגשתי אי נעימות. לא ידעתי אם זה בסדר או לא בסדר, הייתי מבודדת חברתית ולא הבנתי כלום, מעבר לכך שהייתי בסה"כ בת 11. אמנם, הלטיפות לא היו מעיקות מספיק בשביל שאני אחשוב עליהן גם כשהייתי בבית. כשהלכתי הביתה אני הלכתי שמחה ועם כמות מכובדת לגילי של מזומנים בכיס, וחשבתי רק על הבוקר ועל היום שעומד להיות לי מחר.

כשהתקדמנו למילים קצת יותר מסובכות כמו פרטי לבוש, פעלים ותארים, הוא הושיב אותי עליו. בהתחלה היה כיסא נוסף, והוא בכל זאת ביקש שאשב עליו. הוא ליטף אותי כבר לא בשיער, לא מקום מיני כביכול, "רק" היריכיים, אבל כבר הרגשתי לא נעים. לא יכולתי להגיד לו את זה, פחדתי לאבד את העבודה ופחדתי שאני לא מבינה נכון את הכוונות שלו, אבל טענתי שלא כל כך נוח לי ושקשה לי להתרכז, אז עברתי לכיסא הנוסף שהיה שם. 

באיזשהו שלב הכיסא נעלם, והייתי חייבת לשבת עליו כל הזמן. בכל פעם שלא היו אנשים - הוא הושיב אותי עליו, ממשיך ללטף אותי, ואני עדיין לא מבינה מה זאת לעזאזל הבליטה שיש לו במכנסיים. אני לא ידעתי, בחיי, לא ידעתי איך איבר מין גברי נראה, ועוד יותר לא ידעתי איך הוא פועל. באיזשהו שלב הוא התחיל ללטף אותי יותר ויותר באינטנסיביות, ביותר ויותר אינטימיות, ביותר ויותר אגרסיביות. באיזשהו שלב לא למדנו רוסית, הוא אמר לי רק לשבת, ורק ישבתי, כי אני לא הייתי בטוחה שאני מבינה, לא הייתי בטוחה מה הולך שם. 

באיזשהו שלב הגיע שותפו של דודה של דנה, נקרא לו בועז. בועז היה בסדר גמור, הוא היה מצחיק. הוא לא הטריד אותי, הוא היה כנראה ישר למדי, כי בכל פעם שהוא הגיע דודה של דנה גרם לי לקום, או שהוא קם בעצמו. 

לא אהבתי את בועז כל כך, הוא כל הזמן העליב אותי, כל הזמן אמר שאני שמנה. ובכל זאת, רציתי שהוא יגיע, לא רציתי לשבת על הדוד. רציתי פשוט לעבוד, פשוט להרוויח כסף, לעשות עבודה קשה ולקנות לדנה את הקינדרים המזדיינים. בתקופה ההיא הם לא היו מזדיינים, מעבר לכך שלא הבנתי ביחסי מין, לא הבנתי בקללות. בתקופה ההיא הייתי מבולבלת, מבודדת, ענייה ומיואשת. 

ההחלטה לעזוב הייתה קשה, הייתי צריכה את הכסף. לא היה לי איזשהו סימן לעזוב, זה לא החמיר לאיברי המין שלי, ולא בכיתי. לא בכיתי אף פעם מזה, לא בכיתי לעולם, כי פשוט הייתי מבולבלת, מכחישה אפילו, ושוב - לא מבינה באמת. אבל ידעתי שאני שונאת להיות שם, באיזשהו שלב הבנתי שאם אני לא אוהבת את זה אני לא אמורה להיות שם. 

לא היה לי את האומץ או את האמצעים החברתיים להגיד לו משהו. היה לי רק את האומץ לעזוב, וזו הייתה החלטה קשה, כי חזרתי להיות ענייה לחלוטין. מעבר לזה שחזרתי להיות ענייה, עכשיו התחלתי לחשוב. התחלתי לחשוב על גברים ועל נשים, התחלתי לפתח ולחקור את מה שקרה לי.

לקחו לי חמש שנים להגיע למסקנה שעברתי הטרדה מינית. אני לא חושבת על זה, אני לא מרגישה את זה, אני רק זוכרת בערך את המראה של הדוד. אני זוכרת שהייתה עליו כיפה, וכשהבנתי את המשמעות של המוסר הדתי, כעסתי שהוא בכלל מעיז לשים כיפה ולנצל ככה ילדה. 

אני עד עכשיו לפעמים תוהה אם לא הבנתי את מה שהלך שם יותר, מה שגרם לי להגיע למסקנה הזו הייתה הבליטה שלו במכנסיים. זה היה זין עומד. עכשיו אני יודעת את זה, עכשיו אני יודעת מה זה, עכשיו אני יודעת מה קרה שם, ועל פי הבליטה המבלבלת הזו מהילדות העתיקה שלי אני יודעת שעברתי הטרדה מינית. 

לפעמים אני מתחרטת שלא בכיתי אפילו פעם אחת. אני לא מתחרטת שלא התלוננתי, כי אני חושבת שהבלבול שלי בעצם הגן עלי, ובכך אין לי שום טראומה ממין או שום טראומה מהטרדות מיניות. אם הייתי מתלוננת וזה היה הופך לאמיתי - הייתי כנראה בטראומה, כנראה הייתה לי בעיה נפשית שהיא. אני יכולה להגיד דווקא אי ההבנה שגרמה לסיפור הזה להפוך לבן כמה חודשים שמנים וארוכים, הגנה עלי מפני הטראומה. 

אחרי שהבנתי מה קרה, אמרתי לעצמי שאסור שזה יקרה, שזה לא בסדר. לא כולם כמוני, לא כולם היו יוצאים מזה ללא פגע. צריכים להגן על אנשים מפני הטרדה מינית, במיוחד ילדים שלא יכולים לעשות שום דבר.