קשקושי פילוסופיה נכחדת

אם שואלים אותי אם אני מאמינה בכוח עליון שהוא, אני עונה חד וחלק ''כן''; אני מאמינה ביישות עליונה יותר חזקה מהידוע לנו ולא ידועה לנו כלל וכלל. אני לא מאמינה שהיא קרובה בכלל לדמות אנושית וקפריזית בדמות האלוהים או האלים שאנחנו מכירים מהמיתולוגיות והדתות השונות, אני לא קוראת לזה 'הוא' או 'היא', אני לא מדברת על זה כי אני לא חושבת שאנחנו יודעים על זה משהו. אנחנו עדיין מוגבלים מדי בשביל להתקרב לפיסות המידע הרלונטיות, ואני לא שוללת אפשרות של התקדמות לנקודות הזיהוי הראשוניות, אבל בסה"כ חושבת שאנחנו לא יודעים על זה כלום. ל'זה' אני קוראת 'אנרגיה', כי מושג זה מתאר באופן הטוב ביותר את הרעיון שלי לגבי זה, והבעיה באנרגיה הזו שלטעמי היא חסרת חוש שיפוט והחלטה. כלומר, היא לא אחראית למוסר וליושר, היא אחראית לבריאה ולקיום, וההתנהלות האנושית היא עניין אישי שלנו. אין לי רעיונות ממשיים עדיין על מטרת החיים, מה הם החיים ומה הוא המוות, אבל אני מבחינתי תפילות הן בזבוז זמן. אני לא אתאיסטית, לטעמי הקיום לא מתחיל בחיים ונגמר במוות (האינדיבידואלי והפרטי), בעולמי יש המון מקום לרוחניות. אמנם, מבחינה מעשית, תמיד אטען שאין דבר כזה אלוהים. יש לך את העולם הזה שקיבלת, את הסביבה הזו שקיבלת, ואת עצמך שקיבלת. המוסר לא יציל אותך מהרשע שיש בעולם הזה, המעשים הטובים שלך לא יגרמו לך לסיים את החיים שלך בבטחה ובשלווה, והתפילות שלך הן בזבוז לנשימה. 

ובכל זאת, אתמול הסתכלתי עמוק אל השמיים, והתפללתי. 

התפללתי מעט פעמים בחיים שלי. בכיתה ד' רציתי להרגיש שייכות למקום שאני חיה בו והתחלתי לשמור כשרות ואפילו נישקתי כמה מזוזות, אבל חוץ מהשבועיים האלו של ההתחזקות אני גדלתי על הבי מטאל, ובהבי מטאל לעולם אין אלוהים. יש סיפורים על אלים, אבל גדלתי בתעמולה גורפת שצעקה עלי שאין אלוהים, שאסור להיות עבד לאשליה, שלא משנה מה אתה צריך להתנגד לדת ולרעיון השליט העליון עם החוקים הלא הגיוניים. אני לא יודעת אם אני מורעלת הבי מטאל, כי שירים ואנימות היו הדברים שחינכו אותי, אבל בסופו של דבר הייתי מרוחקת מעניין הדת ומעניין האלוהים. רב חיי האמנתי בדבר מה כי לא העזתי לחשוב שאין שום דבר, אבל חלקים ניכרים מתחילת ההתבגרות שלי אויינו באתאיזם מוחלט, והתנגדות גורפת לרעיון האלוהים והכוחות העליונים. 

לעולם לא היה אף אחד שהצליח לשכנע אותי, וככל שאני מתבגרת ולומדת - ככה אני מגבשת יותר ויותר סלידה מהדת הקיימת והמרוחניות המוכרת והידועה, ומתקרבת דווקא יותר אל הרעיונות המופשטים שלי לגבי הכוחות העליונים. בסופו של דבר, אחרי שמקלפים את כל מרקמי הפילוסופיה, אני אדם עם תקווה שיקרה משהו לאחר המוות, אבל אובדת עצות לגבי החיים. העניין הוא שאין ביכולתי להיעזר בשום דבר, וזה מצב אומלל למדי לאדם המערבי החדש; אין לי משפחה, אין לי הרבה חברים, אני לא שמרתי על קשרים עם מבוגרים שכבר צברו דבר או שניים בחיים, אין להורים שלי כסף ואני לא הולכת ללמוד מחשבים. כמובן שצברתי לעצמי את כת החברים הפרטית שלי, ובורכתי ביכולת הסתגלות וכישרונות לא רעים בכלל, אבל במצבים אומללים אין לי שום עוגן או קלף להסתמך עליהם. לא נולדתי להטבות, והעפתי מעצמי את האמונה באל השופט, ולכן אין ביכולת יישות עליונה לעזור לי.

ועכשיו, כשהמצב אומלל, אני מוצאת עצמי בדיכאון לא לי. אין לנו כסף, אין לנו כסף כמו שלא היה לנו הרבה מאוד זמן, ואנחנו מיואשים. 

אין טעם לפרט את המצב, אני ממילא לא אדם שאוהב לחשוף פרטים על אומללות. ובכל זאת, אוכל לספר לכם בכנות שזה לא המצב החמור ביותר, אבל כשמתבגרים מבינים שיש שלושה דברים חשובים בסה"כ: אנשים שתאהב ושיהיו איתך, בריאות ופרנסה טובה. פרנסה טובה איננה עושר, אלא יציבות כלכלית. וכרגע, האנשים שאני אוהבת סובלים, זה גורם להם להיות חולים והכל בגלל הפרנסה. גם אני כמובן מושפעת ומטולטלת מנטלית ופיזית. אין בכוחי לשנות משהו, אני דואגת לדירה, אני דואגת למכונית, אני דואגת לחשבון המים והגז, אני דואגת לתשלומי מיסים ולתשלומי אוניברסיטה, אני דואגת למשפחה שלי ואני דואגת שאתקע במעגל הבלתי אפשרי הזה לעד. 

כשהעניינים מתחממים וזה מגיע לכסף - אין עקרונות. למרות שאני אדם שיש לו חוקי ברזל ומשמעת פלדה, אתמול, כשהסתכלתי למעלה והסתכלתי עמוק, בעודי מנסה להימנע מלהסתכל על כוכב מסויים או על הירח, לא חשבתי על האמונה שלי, לא חשבתי על הרעיונות שלי, לא חשבתי על הדברים שהסקתי במשך כל חיי. לא חשבתי אפילו על הבוז שחשתי לאחרים, לא חשבתי על הגועל שלפעמים אמונה מעוררת בי, מין רחמים כאלו על חוסר אונים וחולשה. לא חשבתי על כלום, רק התחננתי לאלוהים, לא משנה מה שמו ולא משנה מה היא צורתו, שייתן לנו פרנסה יציבה. לא ביקשתי לזכות בהגרלה, לא ביקשתי להכיר בן דוד עשיר ולא ידוע, לא ביקשתי למוא כספים - ביקשתי רק עבודה הגונה שתאפשר להתכלכל בכבוד. אני הסתכלתי, כמעט ירדתי על ברכיי, והתחננתי לאלוהים. כל הדברים שנראים לי לא נכונים נמוגו, כיוון שהבנתי את הקלישאה, הבנתי למה נולד אלוהים. 

הרעיון היה מובן לי מאז תקופת בית הספר היסודי; שוב, הייתי מוקפת ביריקה של הבי מטאל, ועל זה ליריקת הבי מטאל גורמת לך לחשוב. חשבתי על אלוהים המון, והבנתי בשלב מוקדם של חיי מדוע המציאו את אלוהים. ידעתי שהעולם היה מרושע ואכזרי לאנשים, ואנשים היו חייבים משהו להיאחז בו, כמו שגור נאחז באימו. ידעתי שאנחנו צריכים את הראש, אנחנו צריכים להיות מחוסרי אחראיות ונתונים להשפעת האחר והגדול - כיוון שהעולם מלא ברוע, ולפעמים אנחנו חסרי אונים מול הרוע. אנשים צריכים להתמודד לבד, וזוהי תמיד הייתה דעתי, כיוון שאנחנו צריכים להשתמש במה שיש כי זה כל מה שיש, אבל התפילה שלי לא התחשבה בי בכלל. 

כל כך קל לבטא את הרעיונות האלו, ובכל זאת התפללתי, בכל זאת קיוויתי שמישהו מקשיב לו שם למעלה. קיוויתי שאחראיות לאומללות הזו לא תכביד עלי, שאוכל להישען על מישהו אחר. תחושות כל כך ברורות ואף פרימיטיביות, ובכל זאת, האנושיות הזו שבי התגלתה, והתפללתי. 

התפילה הצבועה בעולם או הכנה בעולם.

עדיין לא הגעתי למסקנה מה מהן.

צבעים לשיפור מצב הרוח!