קשקושי פילוסופיה נכחדת

למה מוות של נפגעי טרור וילדים יותר חמור ממוות אחר? 

למען האמת, אני בכלל אף פעם לא הבנתי מדוע עיתונים מציינים, למשל בהתקפה טילית על עיר מסויימת, "טילים שפגעו במאות ילדים, זקנים ונשים".קודם כל, אני לא מבינה איך על התקפות מהסוג הזה אישה בת 30 שונה מגבר בן 30, ומדוע בכלל גברים צעירים לא נכללים בהשוואה הזאת? כי פעם הם היו הולכים למלחמה וכל השאר לא? כי פעם לא היו גברים בערים האלו? אז זה היה פעם, תתגברו על זה. מוות של אימא שלי ומוות של אבא שלי שווה לי בדיוק באותה המידה, אפילו שהגיל של אבא שלי עדיין לא מקפיץ אותו לרשימת הקבוצה שהמוות שלהם מזעזע, והמוות שלו כנראה עדיין רגיל. 

בהקשר להצעת החוק הזו, שהיא כמובן יוזמה של הבית היהודי האהוב עלי כל כך, מדובר בכך שבנסיבות מסויימות הנשיא לא יוכל לתת חנינה למחבלים ורוצחי ילדים. לא הבנתי אם רוצחי הילדים נכללים בחוק או שרוצים לדחוף אותם לשם, כי במקום אחד קראתי שכן ובמקום אחר קראתי שלא (ושני המקורות לא אמינים במיוחד), אבל אני לא מבינה למה זה לעזאזל משנה. 

אני אף פעם לא הבנתי את זה, למה אנשים כל כך מזועזעים ממוות של ילדים על פני מוות של לא ילדים. כמובן שילדים הם חסרי ישע, לא יכולים ממש להגן על עצמם וכל חובת המבוגרים (שביניהם כבר אני) להגן עליהם. מובן שהאינסטינקט הראשוני יהיה להגן על ילד ולא על מבוגר, כמדובר ביחסים עם זרים, וגם אני אפעל כך. אבל אני לא מבינה איך מבחינת בית משפט זה משנה. כי החיים של הילד היו יותר קצרים? באותה מידה יהיו אנשים שיגידו שהוא עדיין לא הספיק להיות ממש חי, ואימא לשניים שהשאירה גם בעל אוהב וקריירה מבריקה זה עצוב יותר כי היא הצליחה לממש את החיים והם נלקחו ממנה פשוט ככה סתם. לטעמי זה לא יותר או פחות עצוב, כי מי לעזאזל יכול לקבוע איזה מוות חשוב יותר? 

כן, זה מה שהצעת החוק הזו עושה. יש מוות חשוב ומוות לא חשוב. ילדים ונפגעי טרור זה חשוב, וכאלו שבן משפחה רצח אותם או רוצח סדרתי רצח אותם, או שהם אולי מתו ממכות או מאונס אלים במיוחד זה פחות חשוב. לפושעים האלו אסור לתת חנינה, ולאחרים לא. 

אני יכולה להבין את העניין עם המחבלים, בגלל העסקאות. אני לא תומכת גדולה ולא מתנגדת גדולה לעסקאות שכאלו, אני רואה את ההיגיון הפוליטי ואת העוול הלאומי. אבל שוב, רוצחי ילדים?

יהיה לכל אחד אכפת יותר מהרוצח של ההורים שלו (אפילו אבא, שהוא, כאמור, לא ממש חשוב ולא נכלל במוות עצוב במיוחד) מרוצח של ילד שהוא. יש כאלו שיגידו שמוות הילד שלך הוא המוות הנורא מכל, אבל שוב, מה לעזאזל?! מי שופט ומבקר ועושה סטטיסטיקות על מוות, פשע והיגון שבכך?! יש משהו אכזרי בלתקוף משהו כל כך חסר אונים כמו ילדים, אבל מוות הוא מוות. זו אותה תוצאה. גם הניסיון זה אותו הדבר, וגם תקיפה מינית. 

אני לא מבדילה, לא משנה מה גיל הקורבן. לטעמי גם מהצד השני של החוק, הפושעים הקטינים, זוכים ביותר מדי הקלות ובפוגעים בכל כך הרבה אנשים בדרך, אבל זה עניין אחר לחלוטין.

אני התחלתי לקרוא את הכתבה הזאת, ואני אפילו לא תכננתי להציץ בבלוג, פשוט לא היה לי כוח. אבל כל הכעס הזה פשוט הציף לי כל תא קטן וגדול וגאוני וטיפשי במוח, בין אם הוא פעיל או לא, והייתי חייבת לפרוק את זה החוצה. 

אני מקווה שדור הפוליטיקאים שלנו יהיה שונה מדור הפוליטיקאים בהווה. 

אני גם מקווה שכף רגליהם של חברי הבית היהודי לא ידרכו במשכן הכסנת, או אפילו ברחובות שליד, אחרי הבחירות הבאות.