קשקושי פילוסופיה נכחדת

בטח רובכם מכירים את יריד הספרים הפגומים והמוזלים של סטימצקי (אולי גם צומת ספרים עושים את זה, אני לא יודעת). אלו ספרים שעולים בסביבות ה-20 ש''ח, יש בהם פגמים קלים למדי לרב, פס אדום או שחור מכער שיכלו למצוא לו תחליף כבר מזמן, ולעיתים מדבקות מטעות. כמו מחיר של 5 ש''ח, או מחיר מלא של 80 ש''ח, או מדבקה של צומת ספרים כאילו הם הביאו לדוכן איזה מרגל. 

בתור עובדת סטימצקי חרוצה (ובעיקר חדשה) - אני עובדת לפעמים ביריד. אנשים שונים ומשונים מגיעים ליריד. אנשים שכועסים עלי שיש פס אדום ומכוער על הספר, אנשים שלא מרגישים ייסורי מצפון על אי הסדר המטורף שהם גורמים בצורת עשרים ספרים שהם פשוט דוחפים לכל מקום שהם רוצים (במקרה הטוב הם פשוט משאירים אותם מפוזרים), אנשים שנותנים לילדים שלהם להרוס את הספרים או לירוק עליהם כי "הם ממילא מלוכלכים", אנשים שכוסעומו ניסו לגנוב ספר ואחרי שצרחתי עליהם אמרו שהם חשבו שמחלקים את הספרים ("אה, כן, הקופה זה בשביל שניראה כמו חברה רצינית"), וכו' וכו' וכו' של הצרכנים הישראליים המשונים אך המצחיקים בדיעבד או בפייסבוק. 

את הצרכן שאני רוצה לדבר עליו דווקא פגשתי בחנות. אבל לא לשווא חפרתי לכם היריד. חפרתי לכם על היריד בשביל שתבינו שמדובר בשוק, כי אלו ספרים מכוערים, זולים, והטובים נחטפים מהר, ככה שגם לרב אתה נשאר עם "הרומן הרומנטי של שרה כהן", ולא יודע אם הכותרת שווה את הטרחה. אין סיבה להתייחס אל מה שכתוב על הספרים, או למדבקות שכתובות על הספרים, או לכל מיני פגמים מוזרים שתקועים שם דפים מספר אחר בכלל בהתחלה. אבל הצרכן שתפס את תשומת לבי ואת הנושא של הפוסט הזה בהחלט התייחס לכל הנתונים שכתובים על הספרים. 

אני לא יודעת כמה מכם מכירים את החוק שאומר שעל הצרכן לקבל את מה שמופיע על גבי המוצר, או שהוא חייב לקבל את המוצר שנמצא פיזית במבחר מסויים (למשל מבחר בובות במבצע), או שצויין שהוא נמצא באותו המבחר, גם אם מדובר בטעות אנוש. בסה"כ, היו בעלי עסק שרימו את הצרכן בכך שגרמו לו לרצות מוצר שהוא, וחשבו שהמוצר הזה במבצע מסויים או בעל מחיר X נמוך ממחירו המקורי. במצב זה, אם הלקוח באמת אהב את המוצר, הוא לא יוותר עליו, או שיתעצל לבחור משהו אחר, או יוותר עליו ובמקרה הזה המוכר הראוי בכל זאת יעשה את המבצע. זה הרעיון. אחלה של רעיון, כשמדובר במשהו מהותי, אבל כמובן שבפועל בני נוער, סטודנטים או אנשים מבוגרים בעיקר מתמודדים מול הצרכן הישראלי החצוף. 

גיבור הפוסט הופיע יום אחד לחנות. הוא היה לבוש כמו שמאלני (כלומר גיי), ולכן לא חשדתי בו שהוא עלול להיות מאותם צרכנים שאתה רוצה להפסיק לחיות בחברת אנוש בגללם. ובכל זאת, הוא פתח את הפה, ודרש לראות את ההנהלה. אני כזאת עובדת מצטיינת (וסקרנית, או חטטנית לביקורתיים שבכם) ששאלתי במה מדובר, כי אולי אני אצליח לעזור לו. 

"זה לגבי היריד."
"אתה עובד שם?" איזו שאלה טיפשית, אבל אני באמת לא חשבתי שמישהו שלבוש כמו שמאלני (כלומר גם די עשיר...) יטרח ויילך עד לחנות בשביל לדבר על משהו מהיריד.

"לא, אני לקוח."
"אין החזרות." זה היה ניחוש מוצלח, כי זו בדר"כ הבעיה, אבל הוא נהיה חסר סבלנות (די בצדק) והלכתי לקרוא למנהלת. יש לציין שהכל נאמר בטון מאוד הומוריסטי, ואפילו עשיתי תנועת ידיים קומית שכזו. הייתי במצב רוח טוב, הוא נראה לי נחמד, ולמען האמת הוא אפילו חייך וחיבבתי אותו, עד שהוא נהיה עצבני קצת. 

לצערי לא היה לי ממש פנאי להקשיב למלוא התלונות שלו, אבל הוא פתח בהסבר על החוק לצרכן, במקרה שאולי פספסנו אותו. הוא התחיל לציין שעל ספר מסויים רשום מחיר של 10 ש''ח, אז הוא רוצה אותו ב10 ש''ח, ולא אכפת לו בכלל שבתוכנת היריד המסכנה אין את האופציה להנדסת מחירים שכזו. הוא גם טען שעל ספר אחר יש מדבקה של צומת ספרים, ושיש לו שובר מתנה לצומת ספרים, אז מגיע לו את הספר תמורת שובר המתנה. למרות כל ההסברים המתונים והמנומסים, לקח למנהלת כעשרים דקות (קראו לי באמצע המארב שלי על המתלונן) עד שהיא הצליחה להעיף אותו לעזאזל. כמובן שבסופו של יום זה נגמר בכעסים, בבירור שמות ובצרחות נוראיות כאילו חשבת שקנית לעצמך רכב ויצאת עם כרכרת ברביות.

העניין המשונה הוא הטרחה. אולי לא הייתי צריכה להיות נינוחה כל כך עם הצרכן על פי המראה החיצוני השמאלני שלו, אבל אם חסר לו כסף - הוא משקיע את כל מה שיש לו בבגדים, או שהוא תופר אותם, או שהוא בדיוק התלבש בבגדים שסבא וסבתא קנו לו והוא החליף, או שהוא קוסם. יש כמובן אפשרויות סבירות למדי לכל שהמראה שלו, המאפיין את בני המעמד הבינוני נוטה לגבוה עד גבוה, בעצם הטעה אותי. אבל רב הסיכויים שהוא כנראה פשוט בן למשפחה במעמד הבינוני נוטה לגבוה או במעמד הגבוה, שהמחיר של הספר המסכן והמוזל ממילא לא היה מזיז לו שום דבר, וגם אם כן והוא פשוט נראה עשיר כשהוא בעצם סטודנט עני ומריר - למה לעזאזל לבזבז את החיים שלך ושל הסובבים אותך בדרישות צרכנים לא הגיוניות, הזויות, כביכול צודקות על הנייר אבל בעצם מררות את החיים של כולם?

זה בזבוז זמן, זה בזבוז כוח, זה בזבוז אנרגיה וזה עושה רע לכולם. שוב, ממילא כשמדובר בסכומים ועסקאות מטורפים או שיש אכן הטעייה מכוונת. אבל מדובר בספר מסריח מטחב, מלכלך מצבע ואבק, וכמעט תמיד קרוע. וגם במקרים אחרים שהיו לי, שבהם ספר מסויים צץ במדף הספרים במבצע כי לקוח כלשהו שם אותו שם, הצרכנים פשוט יוצאים מהכלל.

"אוי, סליחה גברת, הספר הזה לא במבצע."

"אמרת לי במדף ההוא." הגברת הציעה לה, הפנים שלה הופכות אט אט לפני בולדוג שמן וכועס.

"נכון, אבל הוא לא שייך למבצע, הוא בטח נמצא שם בטעות."

"זה לא מעניין אותי," הבולדוגית סערה, "אני רוצה את הספר הזה במבצע הספציפי שמצויין שם."

"גברת, זה שם בטעות, המחשב לא יחשיב את הספר הזה במבצע."

"אז תעשי שהוא יחשיב." הבולדוגית הציעה. או שהיא מאוד מבינה במחשבים או שהיא מאוד לא מבינה בהם.

"זה לא יילך גברת (וכמעט קראתי לה בולדוגית) - אני מאוד מצטערת. או שאחד העובדים התבלבל או שאחד הלקוחות שם אותו שם בטעות. אני מאוד מתנצלת, אבל טעויות קורות."

"אז תעשי שלא יהיו טעויות, לא מעניין אותי."

"אני בטוחה שגם את עשית כמה עבודות בעבודה שלך." אסור לי להגיד את זה, אז הוספתי עוד כמה סליחות והתנצלויות ממותקות, והצלחתי לגרום לה ללכת לעאזל.

האם הצרכן באמת מרגיש כל כך נדפק, האם הישראלי מרגיש כל כך מרומה, שלהתנכל למוכרים על שטויות שכאלו, על טעויות לאו דווקא שלהם או על הבנה שגויה שלהם עצמם, שווה את זה?

מעבר לזמן, מעבר לאנרגיה ומעבר לאווירה - איזו מין חברה זו? הרי נבלה יהיה נבלה עד שיאתרו אותו, אבל ממתי אנשי שירות אשמים בשטויות שכאלו, או בעלי השפעה על שטויות שכאלו? ומעבר לכך, מדוע לתקוף כמו בולדוגית, או להיות טרחניים כמו היאקי הפלצן שכנראה אין לו משהו יותר טוב לעשות בחיים? האם לא שווה לדלג מעל הטעות, או אפילו מעל הרמאות, בחכמה וברוח טובה? לוותר על הדקות שבהן אתה משקיע עבור כעסים או עלבון?

והכי חשוב - האם לעזאזל גם אנחנו, אנשי השירות הצעירים שכותבים סטטוסים מצחיקים על אותם לקוחות וגורפים עשרות עד מאות לייקים, נהיה כאלו כשנגדל ונתחיל באמת לשלם מיסים ומשכנתא?  

כל כך משמח. 

ההתמכרות למוסיקה קלטית הולכת וגוברת.