קשקושי פילוסופיה נכחדת

אני שקרנית, כי למען האמת, שום דבר לא קורה ואני לא יודעת מספיק. רמת הסקרנות והדיבור שלי הרבה יותר גבוהות מהדברים שאני יכולה לספק, אז אני משקרת. למען האמת, לשקר היא מילה מעט מאשימה מדי, בסה"כ אני רק מקשטת. 

אני מקצינה לפעמים את רמת הרוע של אותו האדם המדובר, או את רמת הטוב שבו. הוא תמיד קצת יותר מכוער או קצת יותר יפה ממה שהוא היה, והוא כמעט תמיד יגיד משהו שהוא לא באמת אמר. הוא יתייחס למשהו בשביל הפלפל והביקורת, ותמיד תהיה לו איזו מחווה פיזית ראויה לבוז קליל ובלתי מורגש. 

העניין, בסופו של דבר, הוא שאם הייתי מתחייבת אך ורק לאמת לא היה יוצא שום דבר. אולי בגלל שהחיים רדודים מדי, אולי אני רדודה מדי, אבל לא היה יוצא שום דבר. רמת העניין שלי לא מאפשרת לי לספר את האמת, ואני לא מבדילה האם הגעתי למסקנה כזו או אחרת בעצמי או ממקור מוסמך מעט יותר ממני, אז כמובן שאפנה אדם למקור לא אמיתי ומומצא לחלוטין, והוא הרי לא יבדוק לעולם כמובן, והינה כיסיתי לעצמי את המקור. כמה פעמים טעיתי בדרכים האלו, אבל זה אף פעם לא היה רציני מדי. 

אי אפשר ממש להאשים אותי, כי בסה"כ אני אדם טוב שלא רוצה שאנשים אחרים ייפגעו, אבל אך ורק כשאנשים נפגעים קורה משהו מעניין, או כמובן הסיפור על איך הם כבר לא נפגעים. אבל תקופת השלום היא תקופה חשוכת סיפורי אמת, ואני מעדיפה את אותם סיפורי השקר והפנטזיה. בכל זאת, כשאדם כותב ספר לאור, יש בו טיפת אמת מהמציאות שלו וסביבתו, כך שמה רע בכך שיש טיפת שקר ופלפול דרמתי בסיפורים שאמורים להיות אמיתיים לחלוטין?

~ 

לא כתבתי שבוע, הייתי הרבה בעבודה, היו לי המון בדיחות בראש שרציתי לשתף עם אנשים אחרים ולא לקבל התייחסות כי מי מכיר לעזאזל את אוגרו, אבל לא היו לי מחשבות שהן לכתוב כאן. זה הזוי, כי הרי אני תמיד הייתי ותמיד אשאר (בתקווה) דעתנית ודברנית, אבל כל הדעות שלי חוזרות על עצמן. 

הסיבה היא שאני כבר לא בתהליך של גילוי עצמי. זהו, כבר גיליתי. אני הרי בת 20 בלבד, וכפי שכתבתי בפסקה הראשונה, אין דבר בחיי כרגע. וחיי האדם מתחלקים לכמה וכמה שלבים מבחינה רעיונית: הראשון הוא קליטה, השני הוא גילוי, והשלישי הוא פיתוח ועשייה ביחד, או אחד מהם בנפרד, ובמידה וזה קורה יש שלב רביעי שזהו החלק האחרון שבשלב השלישי המורחב. 

אני הייתי בשלב הקליטה עד גיל 19, ועד גיל 20 גיליתי את עצמי. גיליתי בדיוק על דעותיי, שהן לא ימניות ולא שמאלניות, הן גם כאלו וגם כאלו. קיצוניות למדי, אגב, אבל מבלי נטייה של ממש. גיליתי שאני שונאת טבעונים שממציאים עובדות על בריאות בשביל לשכנע אנשים להיות טבעונים, וגיליתי מה הן הגדרות טוב ורוע בשבילי. גיליתי המון מעבר לנושאי הבלוג - גיליתי מי אני רוצה להיות ומה אני רוצה להיות, באיזה אורח חיים ארצה לחיות וכיצד. 

העניין שכרגע אני קצת חשוכת פוסטים לכתוב בשבילכם. אני בשלב הפיתוח והעשייה - ואיך לי דרך של ממש לממשו כרגע דרך הכתיבה. כלומר, אני כתבתי על כל דעותיי הבסיסיות, אלו שמגדירות את מי שאני, אבל אין לי מספיק ידע או מספיק ניסיון בשביל לכתוב מעבר לכך.

אני יודעת שאני מתנגדת לאלימות ושנאה, אני דמוקרטית אך יש בי פרצי קיצוניות ששמאלנים לא יכירו בהם. אני מנותקת במציאות ובטוחה שאוכל לשנות כל אדם שעומד מולי. אני לא טבעונית כי זה נראה לי לא חשוב כמו להיאבק על כלכלה יציבה לכולם, אני פמיניסטית קיצונית למדי, ויש לי חוש הומור בסופו של דבר. אני יודעת את כל אלו, וכל העיתון הרי חוזר על עצמו פעם אחר פעם.

עוד אלימות הרי, ועוד אונס, ועוד ערבים וסודנים, ועוד פוליטיקאים נכשלים ועוד קצת ביבי שפועל לא נכון. וזהו ברמת העקרון. והרי מי אני? אינני משכילה, ואינני עושה דבר בשביל שאוכל לספר לכם. החיים שלי הם חיי הוביט: אני נהנית משלווה ומשקט, מאוכל ומעישון, מחברה ומשתייה חריפה. ואמנם, אני לא הוביט ועדיין אנושית, ולכן החדשות הרעות תמיד שם ואני כבר מוכנה לפעול.

אבל מה אוכל לכתוב לכם? אני אמנם שקרנית, אבל לא אוכל לשקר לגמרי לגבי דברים שקרו לי. הרי בסופו של דבר גם בפנטזיה צריך להיות שמץ של אמת.