קשקושי פילוסופיה נכחדת

"בכל פעם שאני מסתכל עליהם, אם מתוקף תפקידי ואם מתוקף סבלנות טהורה – אינני יכול להכחיש את הזעזוע הקל שאני חש. אני לא אוהב בהם כמעט שום דבר הרי, ובכל זאת, אני מחפש בהם את המטורף שבחזיונותיי, בטוח שאין לי סיבה להרפות.
אני מאמין שכל דבר ודבר נולד עם קללה שהיא שעליו לסבול במשך כל חייו. יש שנולדו דוממים, ויש כאלו שחייהם מתבססים על דחפים, אם כי רגשותיהם ורעיונותיהם לא מפותחים ומפגרים עד מאד. בתחומים היצורים שאני חוקר יומם ולילה, יש כאלו שהתמזל מזלם, והקללה שלהם איננה חמורה וניתנת לתמרון. אמנם, יש את החולים, העניים והמעוותים, המשוגעים, הבלתי הגיוניים והמכוערים... טינופת אנושית כמול יגון של ממש, תכונה משחיטה, מצב אומלל... כה רבות הן דאגות החיי, והתרבו הן משחר תחילת התבונה והרגשיות. ואני, הרי קוללתי ברתיעה כה עזה מהם. בכל פעם שאני מביט בהם אני מרגיש את הסלידה הנוראה, את הגועל, שלפעמים פניו מוחשיות ומטיפות ריחות נוראיים. אני כמעט ומקיא, אני כמעט ומאבד את העשתונות, קללתי היא אותו הקיא, אם הוא נשאר בגדר תסבוכתי האישית ואם הוא ממש מפוזר על האדמה שאני דורך עליה. הקיא הזה, אמנם, לא חסר ביסוס.

אני שונא את כל תכונותיהם כמעט; את תאוות הבצע הנוראית, שנותנת יד לכל מרמה ותירוץ לכל שגיאה; את ההתייחסות לגורמים בלתי משנים, ואת המציצנות הזו, זו שגורמת לכל אלו המתייחסים להרגיש כאילו הצדק עמם, כאילו זו זכותם המלאה לשבת על הכס המדגדג שלהם ולצחוק.
הבעות פניהם גורמות ללבי לפעום בחזקה. לעולם לא אמת, לעולם מזימות, לעולם אין בכוחם ליצור, לעולם אין בכוחם ממש לאהוב. הם מסתכלים על הכל, ורגש העליונות עדיין מדגדג אותם. על שם מה, קטונתי מלהבין; כנראה אלו תחושות שנולדתי איתן, אבל קברתי אותן מכורח מזלי או שכלי, אין לי דרך של ממש לגלות. ואמנם, יודע אני שאכן נולדתי כמותם, ומבין אני מדוע הם מרגישים כך. הרי רגש ההישרדות, והצורך לדרוך על האחר, הצורך לגנוב לאחר את הצלחת תוך כדי שאתה דוחף את ולדו אל תוך גרונך, הרי טבעיים הם כולם. ובכל זאת, מביט אני, ותוהה מדוע הם נהנים כל כך לגרום לדמעות להיות שמנוניות; ככל שהן שמנוניות יותר, טפחות יותר ומהירות פחות, חיוך ענקי, פנימי או חיצוני מורגש בבירור, הוא שולט באוויר, נמוג אט אט, אך עתיד לחזור בוודאות.

ואם ידעתי לקרוא מחשבות, מה הייתי יודע? האם הייתי מסוגל להיות בחברתם? האם הייתי נשאר בגדר שפיותי, שאני חושש לאבד מזה זמן מה, או שמא הייתי מעדיף לסיים את חיי? אני שמח כל כך שאף לא אחת מתכונותיי המוצלחות היא לקרוא את המחשבות של אלו שאני מהלך ביניהם. מחשבה אומללה, כמה הם מעוררים בי סלידה, וכמה אני זקוק לאהבתם, תמיכתם ואישורם. ויודע אני, שאני אחד מהם, וככל שאני מתרחק מהם, כך אני מרגיש בצדקתי יותר ויותר, אך נהיה אומלל ומיוסר. ואמנם, האם אוכל להעמיד פנים? איך אוכל להיות כמותם בשנית, להתייחס להנאות תקופת השריצה בפזרנות מגוחכת, לזלזל בכוח החיים, להכפיש את הרעיונות החיוביים והתחושות הנעימות? האם אוכל להיות כה מגוחך, כה קטן, כה סתמי ואטום? האם אוכל לשמוח ברעת האחר, האם אוכל לטפח תאים שימותו ממילא, האם אוכל להתייחס למציאות שסביבי ברצינות מופרזת שכזו?

העניין העיקרי הוא, שאין בכוחותיי, לא משנה כמה גדולים יהיו, להאמין או להפסיק להאמין באותם יצורים זניחים שכאלו. אני מביט בהם, אם מתוקף תפקידי ואם מתוקף סקרנות טהורה, ואני תוהה האם אמות ברגע שאפסיק להאמין שאמצא ידיד, או שאשנא את עצמי ברגעיי האחרונים, על כך שלא סיימתי להתערבב ביניהם עוד קודם לכן?"