קשקושי פילוסופיה נכחדת

זה ממש נורא, איך שהאנשים מתהלכים כרגע. ממשיכים בפעולות הפשוטות האלו; הם עובדים ולומדים, ומכינים אוכל לעצמם ולילדים, והם מוציאים את הכלב וממשיכים לדבר זה עם זה. והטלפון נמצא הרי בידיים של כולנו, מפחדים שאולי יפורסם שם כלשהו של אדם שאנחנו מכירים, אבל יש אנשים שמפחדים לראות של מסויים. ושמות מסויימים זה קשה, במיוחד כשהחבר שלך והבעל שלך או אולי אבא שלך נמצא שם איפשהו. 

כולנו תמיד אומרים לעולם:"בואו תנסו לחיות כשמפציצים אתכם". והאמת, שעכשיו, אזעקות זה לא נורא כל כך. אמנם אני לא חיה בעוטף עזה, ואני לא יכולה להעיד על האזעקות בעוטף עזה, אבל לרובנו האזעקות לא נוראיות כל כך. אנחנו יושבים בשקט במקלט, או הולכים בשקט למרחב מוגן, ומיוחד ממציאים המון בדיחות מוצלחות על החמאס ועל ההפצצות. הן באמת מצחיקות, בכל העולם צוחקים מהן. וזה באמת לא כל כך נורא. זה אמנם מזעזע אותך למדי לחוות אזעקות בפעמים הראשונות, אבל אחרי זה כולם בסדר למדי עם זה. 

המצב שונה כשמדובר במישהו שאתה מחכה לו שיחזור. מישהו שאתה מחכה לו שיחזור הוא אולי המצב הנורא ביותר שאדם יכול לחיות בו, כי מדובר בחוסר וודאות מוחלטת, בחוסר אונים שאין כמותו. אתה יודע שאנשים מתים, ואתה תוהה אם מישהו שלך ימות. כמובן שכולם מרגישים רע עבור האחרים, אבל בשורה התחתונה, מובן שאתה דואג לאדם שלך. ויש אנשים שהאדם שלהם כבר מת, כשהוא היה בן 20 או 40. לא תמיד בן 20 כי הוא רצה - בסה"כ, בן 20 כי הוא חייב. לוקחים בנים צעירים ומתלבישים אותם במדים ומאמנים אותם לקראת דברים כאלו בדיוק, והם חייבים לעשות את זה. לא משנה כמה זה ברצון טוב, הם חייבים כי צריכים להגן על חלקת האדמה שלהם ושלנו. היא פגיעה ורגישה, ומישהו צריך להיות שם ולמגר את האלימות וההתקפות אליה.

וזה משהו שהעולם המערבי יכול להבין? לקחת ילד בן 18, לגייס אותו כי אין ברירה, לשלוח אותו לאויב כי אין ברירה, ולחכות לו שיחזור כי אין ברירה? איך מבינים משהו כזה? ללכת לעבודה ולשאול את כולם האם הם בסדר, האם הם הכירו מישהו שנפצע או נהרג? 

לי אין אף אחד בעזה, ואני שמחה, אין מה להגיד. אבל אני מרגישה אותם כל הזמן, את האחרים, אלו שלא יקרים לי בחיי. אני מרגישה אותם כי תמיד יש מישהו שמכיר לפחות מישהו שמישהו אצלו נהרג. מספר בלתי מבוטל של אנשים מכירים מישהו שנהרג, באמת מכירים, לא רק בשם ואולי בתמונה. כמה זה נורא, כמה לעזאזל זה נורא. 

יכול להיות שלא היינו צריכים להיכנס, ויכול להיות שאנחנו כובשים, ואתם יכולים להגיד מה שאתם רוצים, אבל אי אפשר להתייחס אלינו כאל מרושעים. אנחנו לא מרושעים כי אנחנו חווים את זה פעם לכמה שנים, באופן כמעט קבוע. אנחנו לא מרושעים כי למרות שישראל לא ידועה בסבלנות והאהבה שלה לאויב, בואו נראה אתכם מתחילים את החיים בגיל 20-21, ובואו נראה אתכם סובבים סביב זה, ובואו נראה אתכם בעיקר מחכים. כל כמה שנים, באופן קבוע, פשוט מחכים. לראות תמונות של נערים צעירים, ולהגיד:"תודה לאל". לא כי אתה אדם מרושע, לא כי לא אכפת לך מחיי האחר, אלא כי יכול להיות שזה יהיה פאקינג הבן שלך.