קשקושי פילוסופיה נכחדת

אני לא מבין, באמת פשוט לא מבין את ההיגיון.

אתם משחררים רוצחים צמאי דם ורוויי שנאה. אחרי שהזנחתם ושכחתם את נפגעי האיבה והטרור, אתם מרסקים אותם עד הסוף כשאתם משחררים את מי שרצח את יקיריהם. אם היה סיכוי לשלום - כן. בהחלט. לפעמים המציאות קשה וכואבת, וההחלטה הנכונה ביותר לעיתים היא בדיוק החלטה שכזאת. 

אבל לבנות בשטחים? זה אני כל כך מטומטם שלא מבין היגיון מה הוא, או שמא באמת אין היגיון בממשלה? 

בנט צועק וצורח, עם הבית היהודי היקר שלו, שאני בכלל לא מבין את הקטע שלהם עד הסוף. הם נראים לי בעיקר שונאים. שונאים חרדים, שונאים ערבים, שונאים את הממשלה, רק את השטחים שלהם הם אוהבים. 

איפה ישימו להם מדינה אם תבנו על השטחים שמיועדים להם? ועוד יותר, אם המו''מ באמת יצליח, יש את האפשרות שבתוקף החוק, אנחנו ככובשים של שטחים ביו"ש, נצטרך לתת להם את כל מה שנמצא מעבר לקו הירוק. אז אתם בונים שם. זה נחמד. 

אז מה השיטה שלכם? לחזור למקורות שיטת ההתיישבות? לבנות בכל מקום שיש, להוכיח שאנחנו שם ושייתנו לנו את השטחים האלו? אני חושב שהעולם כבר קלט את השיטה, הערבים קלטו את השיטה, כולם קלטו את השיטה. 

אז מה? פחד לוותר על השטחים? הפחד לוותר על הכל ולתת לערבים לנצח? זה הגיוני, עם כל אנשי העולם הגדול שנמצאים כרגע בכנסת, שמשום מה צריכים כל הזמן לקחת כדורי ויאגרה בשביל להעמיד לעצמם את הזין. הם נלחמים באגרופים בכל מה שקצת שונה מהם, ללא היגיון וללא סדר. והם נוטים לתמוך דווקא באלימים והקיצוניים. 

הכרתי פעם מישהי מהשטחים. היא הייתה ילדה נחמדה. היא הייתה אמנם ימנית, כמו ההורים שלה שעברו לשטחים, אבל היא הייתה בעד שלום, ויכלה להבין למה אנחנו צריכים לתת שטחים בעד שלום. היא לא הבינה למה המדינה לא מטפלת כראוי באנשים שביתם נלקח מהם כחלק מהסכם השלום, וזוהי חשיבה הגיונית לחלוטין. אבל לצעוק "השטחים שלנו השטחים שלנו!", לעשות פעולות תגי מחיר, לא להתפשר על שום דבר ודבר, ופשוט להפוך לביריונים של המדינה לא נראה לי כדבר שצריך לוותר לו. אבל הממשלה, ואני לא מדבר על בנט חובב השטחים, מתקפלת. כמו שהיא מתקפלת בפני כל אחד. החרדים, המחרימים, המתנחלים. כולם. הממשלה מצויינת בלהתקפל, ואין לה אף הליך מחשבה. תחוקקו חוק, תעשו חוקה, תעשו סדר בשיטה שלכם. 

אריאל שרון הביא שטחים. ועכשיו אנחנו מביאים מחבלים אבל בונים בשטחים. ראש הממשלה הבא יפסיק להביא להם מחבלים ויביא להם את יחידות הדיור החדשות? כשאין סדר ויש היסטריה ובליעת כדורי ויאגרה המדינה לא תתפקד, העם יתפלג ומו''מ, בעיקר עם שותף כמו העם הפלסתינאי, יפול. ואז גם אין שטחים, גם יש רוצחים שמסתובבים בחוץ, גם גרמתם למאות אנשים לדמם מחדש, וגם אין הסכם שלום. מצויין. 

מי זה? 

שלא תבינו אותי לא נכון, אני מבין במוסיקה. כלומר, ברמת החובב מוסיקה. יש לי סיפריית אודיו לא רעה, אני מכיר המון להקות, אני מכיר המון שירים, אני באמת אוהב מוסיקה. אני גם כל הזמן מחפש מוסיקה חדשה. חדשה-ישנה, הכוונה. אם הפלייליסט שהייתי בוחר בסונג-פופ לא היה "קלאסיק רוק", "הארד רוק", "best guitar song", אלא "2000s rock", זה לא היה כל כך מפריע לי. אבל זה הקטע שלי, רוק ישן. טוב, הקטע שלי הוא הבי מטאל ישן. אבל אחרי הבי מטאל ישן - רוק ישן. כל רוק ישן. וקראתי את הכתבה, דיוויד בואי הפיק לו איזשהו אלבום. אני מכיר את דיוויד בואי, אני אוהב את דיוויד בואי, היום בבוקר שמעתי את דיוויד בואי. אז אם הם קשורים, דיוויד בואי ולו ריד, איך לא שמעתי אותו, שלא לדבר על לא שמעתי עליו? 

את רוב המוסיקה שאני אוהב הכרתי מאבא. אחרי הבוש הראשוני של ההורה התחלתי לנבור לבדי באינטרנט, מוריד המון המון שירים. בעיקר ישנים. אבא שלי, למשל, לא אוהב את דיוויד בואי. אבל אבא שלי לא אוהב שום דבר רך יותר מסקורפיאונז (והוא לא אוהד סקורפיאונז גדול). את דיוויד בואי הכרתי לגמרי לגמרי לבדי, אחרי שאמרו לי שthe man who sold the world של נירוונה הוא קאבר של דיוויד בואי. כלומר, הייתה לי התפתחות אישית. אני גיליתי דברים לבדי, אי אפשר להאשים את אבא שלי. 

ואז הרגשתי ממש רע. אני, שתמיד הגדרתי את עצמי כמבין המוסיקה הכי גדול שהוא הכיר מבלי לנגן בדבר (זה הקטע הטריקי), לא ידעתי שקיים אדם בשם לו ריד, ויש לו הקשר לבננות ודיוויד בואי, והוא נחשב לאחד הגדולים של הרוק. התחלתי להרגיש רע שאני לא משקיע מספיק טוב באף תחביב שלי, ושאני תמיד תקוע באפרוריות, הן של ידיעה והן של מחשבה ורגש. הייתי קצת אכזרי עם עצמי אפילו, עד כדי כך שפיתחתי עם עצמי קרב קללות לא רע בכלל יחסית לאדם שלא מוצלח כל כך בלקלל. 

היום בבוקר נרגעתי אחרי מצב הרוח הזוועתי שהיה לי. הייתי היום בנסיעות בערך שעתיים, ובשעתיים האלו שמעתי כמובן מוסיקה. אני מנסה לקרוא בנסיעות לפעמים, אבל אני תמיד כמעט מסיים בשירותים מקיא, כך שהמוצא הראשון והאחרון תמיד היה מוסיקה. ואז הרגשתי רע שאני שומע מוסיקה, אז הורדתי את האוזניות.

ישבו לידי שתי עלמות ריחניות ומטופחות. לידן ישב לו בחור טיפוסי למדי, מבלי שום סימן היכר שהוא. והם גם שמעו מוסיקה. אבל הם שמעו ביחד. זה היה בסדר, כי הקרון היה ריק לחלוטין, ואני הייתי עם אוזניות. 

אני לא יודע בדיוק מה הם שמעו. זה היה פופי, אמנם היו כמה שירים עם כמה גיטרות, אבל בסה"כ הצליל היה משעמם, חלול, עם קול מוכשר, אך ריק מתחושה. וככה ביחד איתם עברתי בערך על שישה שירים. כשקמתי לרדת מהרכבת, ראיתי שזה פלייליסט מסויים שהם שומעים. 100 הגדולים של יוטיוב, או משהו בסגנון. ואז שמתי אוזניות בחזרה.

אני במקרה לא נתקלתי בלו ריד. אני אשמע אותו היום או מחר, מתי שיהיה לי את הזמן הפנוי למוסיקה שאני לא מכיר. אולי יוטיוב הציע לי את לו ריד כששמעתי את דיוויד בואי בהתחלה, אבל אי אפשר באמת לשמוע את כל מה שהיוטיוב מציע. 

זאת אופנת המוסיקה. המוסיקה כיום משעממת, לא מקורית, זולה, תקועה ונשכחת. לא כולם. יש כמה שירים חדשים שאפילו אני אוהב. אבל ברמת העקרון - כן. זה מה שאני חושב על המוסיקה העכשווית. אבל מסביבי שומעים אותה. לפעמים ברצינות גמורה כמו שלושת הנערים שפגשתי היום, ולפעמים קצת יותר בחוש הומור - אבל זאת המוסיקה עכשיו. עירומה כמעט לחלוטין (תרתי משמע). ואין מי שישמיע לי רוק קלאסי, או הארד רוק, או הבי מטאל. משום מה כולם מדברים שכולם אוהבים את הרוק הקלאסי ואת חבריו, אבל לא פגשתי באמת מישהו שבאמת אוהב את המוסיקה הזאת. שבאמת שלח לי קישור למשהו כמו לו ריד, וככה אולי הייתי יודע מי הוא. 

סוף סוף שמחתי אחרי דבר מה שקראתי בעיתון. גם לגבר מגיע להיות הורה. 

שמעתי באיזשהו מקום, אל תתפסו אותי במילה כי זה לא היה מעבר ל"שמעתי", שיש כמה מדינות בעולם שהגבר רשאי לקחת את חופשת הלידה במקום האישה, ברגע שהתינוק שלהם נולד.לדעתי זה יפה.

אני חושב שאנחנו מתקדמים מספיק בשביל לכופף מעט את דמות האם המסורתית ודמות האב המסורתי. פגשתי כמה ילדים שזה אפילו היה מצבם, ובמקום לצאת דפוקים כמו שמספיק שוביניסטים או סתם חוקרים למיניהם צופים שייצאו, הם היו דווקא סובלניים להפליא, עם ראש פתוח ואופי לבבי. אז האכילו אותם במוצץ ולא בפיטמה. אולי פרויד יטען כמה דמות הפיטמה חסרה בחיי הולד והאדם לעתיד, אבל פרויד תמיד נטע להגזמות. דמות אם, בגדול, היא ההורה שמטפל בך ודואג לך לכל. ישנן גם חיות שדמות האם שלהן היא זכר. דוגמא מצויינת לכך היא הקזואר. כלומר, זה קיים בטבע. זה לא כל כך הזוי. וגם אם דמות האם האנושית מטבעה הינה נקבה, זה לא אומר שתבונתנו איננה יכולה לשנות זאת. אני חושב שלכלוא גבר בעבודתו גרוע בדיוק באותה מידה כמו לכלוא אישה בבית. דמוקרטיה היא לא טבעית (החלש יכול להשפיע כמו החזק? זה הזוי), והיא פופולרית מאוד. חלקנו אומרים שזאת אפילו הדרך. הטבע עצמו קצת מתבלבל לפעמים, ונולדים הומואים ולסביות. והגענו למסקנה שהם כמו כולם, ושמותר להם לאהוב ולהיות ביחד. אפילו הגענו למסקנה שזה בסדר לתת להם ילדים. אז למה, במשפחה הנורמטיבית ביותר, הגבר יהיה הגבר המפרנס המסורתי, ואילו האישה תהיה האימא הביתית המבשלת המסורתית? בסה"כ נשמע לי כמו קשקוש לא הגיוני, ואני לא מבין למה החוק כל כך נוקשה. 

כל גבר נורמטיבי יירצה להיות בלידה, ירצה להיות עם אישתו ועם הילד. וכל הכבוד, חוקקתם חוק שמזכה גברים בשמונה ימי חופש על חשבון המערכת בעת לידה. סוף סוף דמות האב מתחילה לקבל בשר וורידים. אבל גבר יכול לרצות יותר מזה. 

גבר יכול לרצות לגדל ילדים. וזהו, פשוט לגדל ילדים. ואם הוא יירצה להיות עקר בית? אם הוא יירצה להיות המפרנס המשני, שרב זמנו עסוק בחינוך וטיפול בילדיו? הוא פתאום ייחשב לגבר סוג ב' שאישתו שולטת בו. "אתה החצאית ולא המכנסיים". נתעלם לרגע מהמושג השוביניסטי להפליא הזה, ודווקא נסתכל על האב המסכן. 

החברה מרסקת אבות. גבר מוצלח צריך עבודה יציבה, הכנסה יפה ובילוי עם המשפחה בסופי שבוע. ברגע שאשתו עובדת יותר ממנו, ברגע שהוא המבשל והמחנך בבית, הוא לא יוצלח וסמרטוטי. מגוחך.

מגוחך לאסור אנשים בבית, או לסלקם ממנו. מגוחכת כל תשתית המסורת שלנו, אליה אנחנו מתנגדים מצדדים קיצוניים (כמו חתונה חד-מינית), אבל דווקא את הכלל הזנחנו. עזבו את הנשים העובדות, מה עם הגברים ההורים? הורה אמת לחלוטין, שבכל מעודו רוצה להיות הורה? 

אני מצפה ליום שבו זה יהיה בסדר להיות אשת קריירה, וזה בסדר להיות אב במשרה מלאה. שנפסיק לקשקש על טבעי או לא טבעי, כשאנחנו לא נוהגים באף טבעיות. 

קראתי שביפן הצעירים הפסיקו להתחתן, ואפילו לצאת לדייט ולהשתובב להם, בגלל החברה המסורתית. נשים מתפטרות ברגע שהן נכנסות להיריון, ואילו כל מעמסת ההכנסה על כתפי הגבר, שלא תמיד עומד בלחץ (בצדק). יש גם את נתון האבטלה, שלא מקל על הגברים שחייבים לפרנסם לבדם, או על הנשים שמחפשות עבודה כבר שילדו. מצחיקים, היפנים האלו. הם כל כך גאים ועקשניים בסדרם, שהם מתחילים להכחיד את עצמם. ואי אפשר להאשים לא את הנשים הצעירות ולא את הגברים הצעירים. אנחנו צריכים לצאת מסטיגמת המסורת.