קשקושי פילוסופיה נכחדת

אחרי כמה קריאות ''סבתא סבתא'' שקיבלתי מהבית, החלטתי להפריך את הטענות שאני זקנה שלא יודעת לבלות (שזה לא לגמרי לא נכון), ולרכז במדויק מדוע אני לא רוצה ולא מתכוונת לעשות טיול אחרי השירות הלאומי.

1. אני עושה שירות לאומי בגלל שבתור נערה בת 17 התמרדתי נגד כלום, הייתי טיפשית, ויצא לי ככה עם הצבא. אני לא בדיוק מתחרטת על זה, אבל אני גם לא בדיוק שמחה שזה קרה. בכל מקרה, הגעתי לשירות לאומי לא מתוך זעקת התנדבות, אלא בגלל שכולם עושים וגם אני רציתי לעשות משהו. פלוס, טוב שיהיה לך רשום שעבדת לחינם בשביל המדינה למשך תקופת זמן כזו או אחרת. 

כשהגעתי לשירות הלאומי רוח ההתנדבות הכתה בי. לאחר חודש במקום רוח ההתנדבות הזו עזבה אותי כליל. לא שלא הרגשתי תורמת, הרגשתי שיכולתי לעשות הרבה יותר לא רק בשביל עצמי - אלא בשביל העולם - אם לא הייתי בשירות הלאומי הזה. אם הייתי מקשיבה רק לרחשי לבי הייתי עוזבת את השירות הלאומי לאחר חודש ההתנסות הזה, אבל בכל זאת הייתי צריכה את הדף, וכמו כן - כבר לא נשפטתי בתור משתמטת מסריחה כי עשיתי שירות לאומי. 

בהתחלה חשבתי לעשות עוד שנה, אבל ככל שהחודשים עברו, הרגשתי פחות ופחות תורמת ויותר ויותר משתגעת. להיות מזכירה שעונה לטלפונים ללא תמורה זה נורא, ושוב, אני פספסתי את הפואנטה. בתור אדם שאוהב להיות פעיל חברתית ומאמין בהפיכת העולם למקום טוב יותר - לא רציתי להתבזבז על מזכירות בחינם ולא יכולתי לשאת מערכת שבה אני צריכה להיות עם אוכלוסיה מתקשה כל יום ויום, כיוון שאני לא חושבת שאני האדם לזה. בכל מקרה, המחשבה על עוד שנת שירות הפוררו מיד, ונרשמתי לאוניברסיטה. 

בגלל שאני מרגישה שלא עשיתי שום דבר רציתי בשנה הזו, אלא סתם בזבזתי את הזמן והבאתי תועלת כספית לארגון שבו התנדבתי, אני רוצה לעשות משהו רציני. טיול זה כיף, אבל זה לא רציני. אני רוצה ללכת ללמוד, אני רוצה לפגוש אנשים שלא פגשתי כיוון ששירות לאומי הוא מקום בודד לחלוטין אם אתה באוכלוסיית המזכירות, אני רוצה למצוא מקומות שארגיש שאני עושה בהם משהו, מועילה לזכות של מישהו או משהו. בעלי חיים, נשים, חיות, פעילות שמתנגדת לגזענות, או לאלימות, או לעיוורון שלנו לגבי הזועות שמתרחשות בעולם - זה לא משנה, אני מאמינה בכולם. לא הזזתי שום דבר מזה. להפך, חברי הארגון שבו התנדבתי רק גרמו לי לשנוא בני אדם קצת יותר מעכשיו. 

2. אני לא אוהבת להיות מחוץ לבית להרבה זמן. אני מאבדת כיוון. אני לא יכולה שלא לקרוא, לכתוב ולהבטט בבית לחודשים. עד חודש זה בסדר, אבל לא הבנתי איך אפשר להיות חצי שנה ומעלה בדרום אמריקה או הודו. כלומר, מובן שאני יכולה לקרוא, לכתוב ולהתבטט גם בחו''ל, אבל אז אני ארגיש שבזבזתי כסף לחינם ואני לא מתנצלת את המקומות שאני נמצאת בהם.

3. אני לא יכולה לסבול להיות בחברת אנוש למשך הרבה זמן. אני אדם מתבודד שצריך את השקט שלו. להסתדר עם אנשים הוא דבר שאני לא מצטיינת בו כלל וכלל. ושוב, להיות יותר מחודש בצמוד לאדם שהוא, במקום שהוא - נשמע לי דבר שלא הייתי מצליחה לשאת. אחד החלומות שלי הוא ממילא טיול לבד. אבל אני תמיד מפחדת שיחטפו אותי, וזו בעיה.

4. אני רוצה לחסוך כסף ולעבור לחיות עם בחיר לבי. אם אחסוך לטיול - לא תהיה לנו את האפשרות לחיות ביחד, גם אם אתקע טיולון קצר לפני האוניברסיטה. אני תמיד האמנתי בכך שחיי השגרה שלך אמורים להיות משמעותיים יותר ואף מרגשים יותר מאירועים חד פעמיים, למרות שטמון כאן פרדוקס פנימי. אמנם אני אדם מרובע למדי שיכול באמת ובתמים להתלהב מפעולות יומיום, כמו לכתוב לאנשים ברשת למשל, או לעבור ליד בניין. מובן שאירועים גדולים ירגשו אף אותי יותר, אבל הם לא נראים לי שווים דבר אם השגרה שלך ובסיס החיים שלך לא משתדרגים, או לפחות לא נפגעים באופן משמעותי מהאירוע הגדול.

5. אני לא יודעת לבלות. השילוב בין להיות עם חברת אדם ועם הזמן שאני צריכה להשקיע בהם מפריע לי. אני אוהבת לשבת וללמוד, לשבת וליצור, לשבת ולחשוב, או לשבת ולדבר. אני אוהבת לטייל ואני אוהבת לצלם, אבל בעיקר לבד, או עם אנשים שאני לא צריכה ממש להיות איתם. חוץ מזה, אני מתעצלת לדבר על רב הדברים שאפשר לדבר עליהם, אני מתעצלת להתלבש יפה, אני מתעצלת להיות חברותית, אני מתעצלת לעשות הרבה דברים טריוויאלים שכאלו שגורמים לאנשים להנות.

6 נראה לי קסום לסיים תואר בגיל 24. כבר יהיה לי משהו בידיים, וגם אם אעשה טיול אחרי התואר הראשון - לא טיול ארוך במיוחד כמובן - אוכל אפילו לחפש לעצמי עתיד שהוא פה ושם, בידיעה שכבר השגתי דבר מה, אני אדם בוגר עם תעודה שהוא יודע משהו בעולמנו זה. חיפוש האפשרויות נראה לי קסום הרבה יותר מחיפוש החופשה.

7. אני אדם כוחני שחייב להיות בתהליך מתמיד ולהשיג תוצאות נראות לעין. טיול הוא מותרה, ואף פעם לא אהבתי מותרות. חוץ מצעצועים ומשחקים, לעולם לא וויתרתי עליהם.

8. אני סבתא זקנה שלא יודעת לבלות, כן כן (-: אבל אני סבתא מגניבה שאוהבת הבי מטאל, וכולם מתלהבים סבתות שאוהבות הבי מטאל, כך שאני אתמודד עם העניין.

אוי זה נורא, יש לי 8, וזה ממש לא מספר טוב, אבל אצטרך להסתפק בזה.

המסקנה היא שאני מקנאה באנשים שיכולים להנות מדברים כל כך מציאותיים, ולא מתוכן שמון בראשינו, או תארים שלא באמת שווים משהו לנפש האדם. כמו שאני מקנאה באנשים שיכולים להנות בחיק המשפחה, או אנשים שקל להם להנות מחברת אנשים. אבל זו קנאה שמחה ומאושרת. לאחר שנים של הדחקת תכונות אלו אצלי, השלמתי איתן לאחרונה. האפקט מדהים. אני יודעת מה טוב, יודעת מה רע, יודעת מה טוב ורע בשבילי, ואני שמחה ושלמה עם הכל. מדהים.

חוץ מזה, אני בהחלט רוצה לראות את העולם ואת הקסם שבו. אבל חייבת להיות בו מטרה שהיא לא הנאה בלבד, אחרת לא אהנה מכך. 

כשאמות אני רוצה שיבדקו את הגוף שלי. אם חולים יכולים להשתמש במשהו מהגוף שלי - שייקחו אותו. רגליים, ידיים, שיער, אף, שלל של איברים פנימיים. שיקחו את מה שהם רוצים, לי לא יהיה שימוש בזה יותר.
הם יכולים לקחת את השלד שלי ולהראות לתלמידים למיניהם מהו שלד אדם. הם יכולים לפתוח את הגוף שלי בעודו טרי בשיעור רפואה. הם יכולים להוציא ממני מה שהם רוצים.
אם אין להם צורך בשום דבר, שישרפן אותי. יפזרו אותי ביחד עם האדם שאני אוהבת אם הוא יחפוץ בכך, ואם לא, הוא מוזמן לעשות עם האפר שלי מה שהוא רוצה. הוא יכול להיקבר ביחד איתו, הוא יכול לפזר אותו במקום שנראה לו ראוי, הוא יכול לשמור אותו על המדף. הוא, או הרשויות, יכולים לעשות כל דבר שלא מנגד את כבוד המתים. לא הייתי רוצה שישליכו אותי לכלבים, או שיזרקו את הגופה שלי בעודה טריה למקום שבו נקרומן ימצא בה נחמה. אם יהיה רעב עולמי לא יהיה אכפת לי שכן יאכלו את בשרי, הוא לא משמעותי לי באמת. אני סה"כ יודעת מהו כבוד המת בפומבי, וככל אדם, לא אוכל שלא להתייחס לאחר. 

לא אכפת לי מגופי. גופי הוא כלי עבורי, שמאמינה בסיכוי לנשמה. אינני יכולה להגיד שהיא קיימת, אך אינני יכולה להגיד שהיא אינה. אני כן מקווה שהיא שם, אבל גם אם לא, גופי הרי שימש אותי בעודני בחיים, אך בשלב המוות אני לא זקוקה לא עוד. אף אחד לא זקוק לו עוד, אבל אני לא אטיף לאחר מה לעשות עם שאריותיו, אני רק רוצה שלשאריות שלי תהיה תועלת. ארצה לפזר מעט אנרגיה חיובית בעולם עם כל מה שיש לי, והרי זה ממילא לא עולה לי בדבר, הרי אהיה מתה.
אני לא חשבת שאדם מת צריך לתפוס טריטוריה של החיים. המוות הוא בסך הכל מוות, וזיכרוני או העדר זכרוני יהיו עם מצבה או בלעדיה. אני לא ארצה להיות חלק משורות מתים שבאים לבכות עליהם, אני רוצה ששאריתיי יהיו שמחות, שבמקום שבו הייתי יכולה להיקבר ולשמש לשום דבר מלבד איזשהו כבוד או זיכרון בדויים - יהיה בית לאדם, לחיה או לצמח. אינני רוצה שהעצמות המתפוררות שלי יקחו מאף אחד מהם חלקת אדמה שתהיה מזוהה עם מוות.
אני גם לא רוצה לחשוב שזכרוני יהיה קבוע בחלקה שלא אני בחרתי, כאילו דמותי לאחרים נמצאת שם, במקום כה עצוב. 

אני כמובן לא רוצה למות, אבל זה בסך הכל מוות. ולא משנה מתי המוות יקטוף אותי - אספיק לעשות משהו טוב גם לאחריו. 

אתמול הלכתי סוף סוף לספרייה אחרי שסיימתי סוף סוף את הספר הראשון של שיר של אש ושל קרח. אחרי שהחזרתי את הספרים בהתלהבות, אמרתי לעצמי שאני אתנחל בספרייה ואהנה מכך שסוף סוף אני לא יודעת מה אני עומדת לקחת, וחיפוש ספרים תמיד שימח והלהיב אותי. בהתחלה אני תמיד מחפשת באיזור של ספרי הנוער, אני תמיד אומרת לעצמי שאני אשלים את רשימת הקלאסיקות שכולם קראו חוץ ממני, ומחלקת ספרי הילדים והנוער של ספריית רחובות תמיד הלחיצה אותי מעט. 

העניין הוא שבמחלקת הילדים והנוער תמיד יושבים ילדים דתיים שמשחקים במשחקי יריות במחשבי הספרייה, והם תמיד צועקים ומרעישים. באופן כללי הייתי שמחה אם הספרנית הייתה אומרת להם לסתום את הפה, אבל בסך הכל הם אף פעם לא הפריעו לי, למזלי אני לא סובלת מאף הפרעת קשב וריכוז שהיא. אתמול המצב היה מעט שונה. 

כנראה הפתיעה אותם העובדה שבחורה בת עשרים מחפשת ספרים במחלקת הילדים, והצחיקה אותם המחשבה להציק לי. הם העירו הערות וקיללו בינם לבין עצמם. 

"היי, ילדה, בת כמה את?" 

"היי, ילדה, תרצי לצאת איתי?"

"את לא זקנה מדי בשביל להיות כאן?"

"את כמה את, נו?"

"מה אתה אידיוט? תשתוק, היא ממילא לא תזרום איתנו."

"חתיכת בן זונה, היא יותר מבוגרת ממך." 

אני לא התייחסתי, אבל הרגיזה אותי הצורה שבה הם דיברו. קודם כל, אין סיבה לצעוק בספרייה הערות לאנשים זרים, או לצעוק בכלל, או להציק לאדם שבא להנות מהדברים שמציעה הספרייה בדיוק כמוהם. חשבתי לעצמי שאולי זה הפורקן שלהם, כי בסך הכל גרתי בעבר לאיזור הזה, וידעתי שאלו משפחות מרובות ילדים ועניות. מובן שאני חושבת שאין להרבות את המשפחה שלך אם אתה עני ועל ההורים לספק את המקסימום הבסיסי לילדים שלהם, אבל לא היה לי מה לכעוס על הילדים האלו, ואני ממילא לא שנונה במיוחד במצבים מהסוג הזה, כך שהמשכתי להתעלם. 

באיזשהו שלב אחד מהם צעק:"תגידי, גברת, את בתולה?" 

ברגע הזה הפנתי לילד המבוגר ביותר מבין הילדים את המבט. אמרתי משהו לא מוצלח כגון:"יש הבדל בין לצחוק לבין להיות גס רוח" (לא זקן בכלל מצידי),ואחרי שהוא גמגם קצת, הבנתי שאני כבר מבוגרת מספיק בשביל להעמיד ילדים כאלו במקומם. רציתי להגיד לו עד כמה התבטאויות שכאלו נוראיות, גסות ולא מנומסות, ושאני בטוחה שאימא שלו לא חינכה אותו לזה ("אם הספיקה לחנך אותו בכלל", מחשבה טעונת דעות קדומות), אבל אז ראיתי ילדה דתייה הורסת כריכה של ספר.

אני לא זוכרת מה היה הספר הזה, היה עליו איזשהו מספר, אבל היא קרעה ממנו את עטיפת מגן הפלסטיק, והוציאה משם קלפי אוסף. ממילא הייתה טעונה כנגד הצעירים הדתיים האלו, אבל לפני שהוצאתי מפי את כל המחשבות טעונות הדעות הקדומות שלי ואת כל תוכחת החינוך שלי - ראיתי שהיא סופרת את הקלפים האלו בהתלהבות. היא ידעה איך קוראים לכל אחד מהם, היא מיינה אותם לקבוצות, היא לקחה אותם, וסגרה את הספר. היא ראתה שאני מסתכלת עליה, השפילה את המבט ורצה משם. לא אמרתי שום דבר. לפני שרצה קלטתי את תווי דמותה: היא הייתה בערך בת עשר, היא הייתה יפה, אבל מוזנחת. השיער שלה היה מלוכלך, הבגדים שלה היו גדולים עליה, הנעליים היו קרועות. הידיים שלה היו מלאות בלכלוך לא טיפוסי, והייתה לה הבעה עצובה. 

לפני שהרחמים נתנו לדעות הקדומות שלי לעזוב, הן התגברו אף יותר. כעסתי על כך שההורים מאפשרים לילדים קטנים לשוטט בשעה שבע מחוץ לבית לבדם, כעסתי על כך שההורים לא חינכו את אינספור הילדים שלהם שלא לדבר ככה לנשים צעירות, או גברים צעירים, או אנשים מכל הסוגים והמינים באופן כללי. כעסתי על כך שלא השקיעו מספיק בילדה הזו בשביל לקנות לה בגדים במידה שלה, בשביל לקנות לה נעליים שהיא יכולה באמת ללכת איתם. כעסתי על זה שהיא צריכה ללכת לספרייה ולחפש קלפים. לא כעסתי על הבחירה של הדתיים החרדים להביא כל כך הרבה ילדים, כעסתי שהם לא מחנכים את הילדים שלהם ומכלכלים את הילדים שלהם באופן ראוי. מובן לי שיש עוד אוכלוסיות שכאלו, מובן לי שיש ילדים מצוחצחים, חילונים ויחידים שמתנהגים באופן בלתי מחונך בעליל - אבל תמיד יש סיפור עם הילדים הדתיים בספרייה. הם קטנים מאוד בדרך כלל, אני לא מאשימה אותם, אני מאשימה את ההורים שלהם. ההורים שלהם צריכים לדאוג להעניש אותם ולתת להם. 

אני לא יודעת למה, אבל כשהיא הביטה עלי, הרגשתי שאין לה. לא הרגשתי חוצפה, לא הרגשתי זלזול לרכוש האחר, הרגשתי שהיא התנצלה, אבל היא ילדה, וילדים אוספים דברים. הייתי קונה לה קלפים בעצמי אם הייתי מעיזה לפנות אליה. 

כשאספתי את הספרים שבחרתי, שמצאתי בסוף במחלקה הזו בדיוק (בזריזות מטורפת בגלל הערות הבתולה של הדתיים הקטנים, שבאופן טבעי גרמו לי לחוסר נינוחות) - ראיתי שהילדה בדיוק שאלה את הספרנית אם יש עוד מהספרים האלו. כשהיא אמרה לה שאין, העיניים שלה כבו מעט. כשהיא ראתה ששמעתי אותה, היא נבהלה, אבל ליוותי אותה עם העיניים, מבטיחה לה שאני לא אלשין עליה. תהיתי אם יחתנו אותה בגיל 17, ואם לא הייתי שמה אוזניות ושוקעת בעולם הפנימי שלי, יכול להיות שהייתי מתחילה לבכות.