קשקושי פילוסופיה נכחדת

בגדול, יש שני סוגי אנשים: כאלו שרוצים לשנות את העולם, וכאלו שלא. 

כנראה שלא כל אחד חייב לרצות לשנות את העולם, מחשבה שתמיד הדהימה אותי. יש אנשים שפשוט רוצים לחיות את החיים שלהם כמו שצריך, לאו דווקא לא לעשות דברים גדולים, אבל העולם לא ממש מעניין אותם. הם גם לא חייבים להיות רעים או אדישים, הם באמת פשוט לא רוצים לשנות את העולם. 

בתוך הקבוצה הזו יש גם כאלו שטוענים:"אבל אין מה לעשות", או "ככה זה", או "זה לא משהו שאפשר לשנות", אמרות שבאופן כוללני אני לא מסכימה איתן נצהרות. ישנן כמה טענות בודדות שאני חושבת שבאמת אי אפשר לשנות, כמו קיום הרוע, למשל. לא מדובר באי הסכמה טוטאלית על קיום של הסדרים שבלתי ניתנים לשינוי, אלא בהתנגדות לדרך שלהם, לכמות שלהם, לטיבם, או לדברים מסביב להסדרים אלו, כמו המוות למשל. 

ויש כמובן את הקבוצה השנייה, זו שרוצה לשנות את העולם. לאותם אנשים יש מגוון של דרכים לנסות לשנות את העולם. יש כאלו שפותחים ארגונים, יש כאלו שהולכים להתנדב, יש כאלו שחושבים, יש כאלו שיוצרים, יש כאלו שמנסים להפיץ טוב לב דרך האנשים שהם מכירים. יש גם אנשים שמשתמשים בתעמולה חמורה ו/או יצירתית, כמו קמפיינים, פרסומות, כרזות ונאומים. 

האנשים שרוצים לשנות את העולם נוטים לקיצון. אנשים טבעונים שלא מוכנים להיכנס לשבת במקום בשרי, אנשים דתיים שלא מוכנה להתקרב לדבר חילוני שהוא (והמצב ההפוך), אנשים שלא מוכנים אפילו להאזין לאנשים אחרים שרוצים לשנות את העולם. 

אני יכולה להבין את הקיצון הזה, הוא קיים גם בי. ישנם כמה רעיונות שנראים לי כל כך בזויים שאני לא יכולה שלא להתנגד לתומכיהם, לפעמים עד כדי סוג של אלימות כלפיו. כמובן שצריכים להחזיק ברעיונות מזעזעים וקיצוניים כדי להוביל אותי עד לרמה מחשבתית ורעיונית שכזו, אבל יש אנשים שסף האלימות בהם ניצת ברגע שמדובר ברעיונות שלא מובנים לרב. אין זה אומר שהם לא צודקים.

אנחנו מגינים על החיים בקירובנו למוות, מסכנים את גופנו בפרצי האלימות האלו שנועדו להגן על הבשר שלנו. מדוע לא להגן על הרעיונות שלנו? יש דוגמאות אינספור בהיסטוריה האנושית שאם מישהו היה מצליח לירות את הכדור הבעיה של כולם הייתה נפתרת. היטלר וסטאלין הם רק הדוגמאות הקלאסיות והידועות, יש עוד רבים שהרעיונות שלהם גרמו לעולם עוול שאין כמותו. אפילו דברים שיש בבאופן אוניברסלי אנשים רואים בזה יופי, כמו דת ואלוהות, הובילו אוכלוסיות שלמות לייסורים, כאב ומוות, חיים בלתי נסבלים וחוסר הזדמנות לחיות באושר ובשלווה. אני לא יודעת אם הנשים האפגניות מאושרות, הרי יכול להיות שאני הטועה הבלעדית בשיפוטי שלי את חייהן, אבל לחיות כאישה אפגנית לא נראה לי כדבר משמח, בטוח או בעל עתיד. כשאני חושבת על שלטון הטליבאן ועל הרעיונות שלנו - אני מוכנה לנסוע עד לשם ולהילחם. להילחם ממש, על כל הרעיונות שלי בשונה מהרעיונות שלהם, שנראים לי פוגעים באחר, מזהמים את כדור הארץ הרבה יותר מהמערביות שהם כל כך מתנגדים לה.

הייתי רוצה לשנות את העולם בחיי שלי, הרי החי מצוי בסכנת חיים מתמדת, ואולי זו הסיבה שדווקא מצב שבו האדם שם את חייו בסכנה למען דבר הוא המצב שבו האדם מרגיש רוחני ביותר ואוהב ביותר, אפילו שלם ביותר, ומשמעותי ביותר.

זו דילמה שאין לי ממש פתרון עליה, מלחמת הרעיונות האלו. אם הרעיונות לא מתרחשים בבית שלי, אלא בבית אחר, אני עדיין אמורה להתערב? ומה הן אמות המידה של ההתערבות? ידוע לכולם כשמדובר באלימות של ממש אצל השכנים אז קוראים למלחמה, במיוחד אם מדובר בילדים, אך האם האלימות היא שקטה יותר? מילולית ופסיכולוגית? מובן שזה לא בטוח, אבל זה יכול להרוס את החיים לא פחות מסטירה. 

מעבר לכך שאין לנו להיות המחליטים עבור אוכלוסיות אחרות ואנשים אחרים על רעיונותיהם, מה המידה שבה אנחנו מוכנים להקריב מעצמנו בשביל להציל, או לאו דווקא להציל, אוכלוסיה אחרת משלטון שנראה לנו פסול ולא נכון? ושוב אביא את השלטון האפגנטי, הטליבאן, כדוגמא. האם זה אמור להיות לנו בכלל משמעותי? או שאנחנו צריכים לנבור בכל בעיות ביתינו, גם אם הם פחותות מאלו החיצוניות? 

לדעתי אין דרך להחליט מי צודק, ולמרות שלהיות כה סובייקטיבי זו אולי צורת המחשבה הדמוקרטית הנעלה ביותר, בכל זאת תחושתי האמיתית והפעילות האמיתית שלי מול רעיונות שנראים לי בזויים, לא נכונים בעליל ופוגעים בחיי האדם או בטבע היא לא סובייקטיבית בעליל. אני נלחמת עבור הרעיונות שלי, רעיונות שרבים רואים בהן קיצון לא להם, או אפילו בזבוז זמן. 

למרות כל רעיונותיי היפים על שינוי העולם, אני עדיין מוטרדת תמיד בחברת אנשים, ולמרות שאני אדם בסה"כ נעים ובסה"כ חברותי - אנשים תמיד פוגעים בי, או שצורת ההתנהגות או צורת המחשבה שלהם מזעזעת אותי. זה לא שאני שופטת אותם לרעה, לא בכך מדובר. פעמים רבות אני בהחלט רואה באנשים שסביבי אנשים לא טובים, ולפעמים אני נוטה לזלזל מעט באנשים על סמך יכולות שכליות ותחומי עניין (עוד דבר שאני משנה כרגע בעצמי), אבל בעיקר מדובר בביקורת חריפה על טוב לב ועל חוסר חיבור. חוסר החיבור הזה גורם לי לרצות לנשור כמה שיותר ממערך חברתי שדורש ממני אינטרקציה של ממש, ולמרות שאני צריכה עדיין להשפיע על העולם - אני רוצה לעבוד עם אנשים, אבל מרחוק, או ביחידות מוחלטת. יש לי כבר רעיון על חיים שקים ושלווים שלא דורשים ממני את האינטרקציה האנושית, ויש לי כבר תכנית על מזעור היחסים האנושיים שלי בחיי עבודתי, ובכל זאת - תכנית זו לא משנה את העולם. מצחיקה שכמותי, מוכנה לנסוע לאפגניסטן אבל לא מוכנה לעבוד עם אנשים. 

ואולי בכל זאת אהיה מורה. אלמד ילדים קטנים לאהוב אחד את השני, ואלמד אותם לחשוב, לשחק ולהנות. אלמד אותם המון דברים, ואז הם ייצאו לעולם ואולי יקרה משהו טוב יותר. 

מדהים שרעיון המלחמה תופס אותנו רק לכמה שנים.

נדירים הם אלו שנלחמים כל חייהם. 

אני לא יודעת מה יעשו בעניין של ישרא-בלוג, אבל אחרי שקראתי את הפוסט של ציפור מדבר לגבי סגירת ישרא-בלוג, היה לי חשק לכתוב על הנושא המדובר ביותר לעכשיו בעצמי. 

אני לא כאן הרבה זמן. כשרק פתחתי את הבלוג תכננתי תכניות אחרות לחלוטין לגביו: תכננתי לכתוב המון ותכננתי לכתוב על הכל. מבחינת התכנית הזו לטעמי הצלחתי למדי. אבל הייתה לי תכנית נוספת - והיא לנסות להשקיט את נפשי הבודדה. כלומר, הנחתי שבגלל שבסה"כ אני כותבת בעיקר על דעותיי אנשים יכעסו, לא יסכימו ואף ישנאו את תכניי ואת אישיותי, אבל הנחתי שיתווצרו דיונים סוערים, אך מנומסים, והנחתי שאנשים שגם כן חסר להם הדיון האינטלקטואלי, או אנשים עם תחומי עניין או דעות דומות לשלי יתפסו איזה מקום בלבי. מעולם לא הייתי נגד התחברות וירטואלית, לדעתי זו דרך מצויינת לרכוש חברים. החברים הראשונים שלי בישראל היו מפורום יוגיהו שהייתי פעילה בו בכיתה ה', כך שיש לי ניסיון של שנים בתחום, ולעולם לא פחדתי מאנשים חסרי פנים. להפך, הפנים לא עניינו אותי, אבל הפוטנציאל של התוכן, הרי לכולנו יש בלוגים, הצית אותי וגרם לי לשוטט בין בלוגים, או לקוות לאימייל מפעם לפעם. תקווה נאיבית, כמעט כמו תקווה וציפייה של ילד. 

אמנם אני כאן רק כ-10 חודשים,  וזה לא הרבה זמן בכלל. ובכל זאת, הרגשתי שאין זהו מקומי. כולנו כאן בלוגרים. נכון שלא כולם כותבים(שזהו החלק הקרוב לעולמי) ויש כאן בלוגים של צילום, הגשות (מעולם לא הבנתי מה זה) וכו' - אבל בכל זאת ציפיתי להתחברות שהיא, לדיון שהוא, הן על רגשות, הן על פוליטיקה, חברה ואפילו סקס. 

בפועל, הרגשתי שאני תקועה כאן, שהאוכלוסייה לא התאימה לי. אמנם תמיד חשבתי שזה משהו בי, שלא ממהר להשתייך למרות כל רצוני העז, וזו עדיין דעתי, אבל בפועל הרגשתי שכל תכנוניי להפוך לבלוגרית רצינית עלו בתוהו. המשכתי לכתוב ולהעמיק, אבל בכל זאת הרגשתי בת מיעוט, שגם עם המיעוט היה לי קצת קשה. 

קודם כל, לא ידעתי מה לעשות עם כל הסקס ששורץ בישרא. סקס זה בסדר גמור ואני אפילו אוהבת סקס בעצמי, סקס זה גם נושא שמעניין אותי להתדיין עליו לעיתים, אבל כאן הרגשתי שאין לי סיכוי בכלל מול פוסטים על סקס. אני עם עצמי, לא בלוג דעות שהוא (שיש כאן המון בלוגי דעה מרתקים). האמת הכנה היא שחיי האישיים לא מעניינים, שחיים פרטיים זה לא נורא שמעניין אותי ככלל, אך אני לא מבינה מספיק בתחומי ענייני. לכן לא ממש ניסיתי להעביר עמדה עם אינטלקואל ברור, אלא בעיקר על דעות שמבוססות על חוויות של צעירה בת 20, שהן בעיקר העיתון (וידיעות אחרונות או ישראל היום, כי זה מה שבחינם ) או שיחות בברים עם אנשים שאני בקושי מכירה. קיוויתי לפתח כאן בדיוק את האינטלקטואל, כיוון שביחסי ידידות אני נוראית למדי, אבל רב התגובות שקיבלתי בעיקר גרמו לי להתרגז.

הן לא גרמו לי להתרגז בגלל שדעת המגיבים הייתה שונה מדעותיי; זו סיבה טיפשית למדי להתרגז, בעיקר כשמדובר בדעות.

התרגזתי בגלל שימוש השפה והפגיעה האישית של הקוראים בכותב. אין לי מושג מדוע צריכים להגיד:"את מטומטמת" בגלל שלא מסכימים על נושא שהוא. מעולם לא כתבתי למישהו או על מישהו שהוא טיפש, למרות שאני מודה ומסכימה שחשבתי כך על כמה וכמה. 

התרגזתי בגלל הניסיונות לניתוח פסיכולוגי על סוגיות של אי הסכמה. כפי שאמרתי באחת מהתגובות האחרונות שלי, כשכתבתי בלשון זכר (בהתחלה הניסוח היה "כשהייתי גבר", זה שיעשע אותי עם עצמי) רבים, בעיקר רבות, ניתחו אותי פסיכולוגית כמובן בהתבסס על הנתון שאני זכר. אני לא זכר, ומכאן למדתי שיש כל כך הרבה משתנים שאין לנתח אדם פסיכולוגית, ולהסיק מסקנות על התחושות שלו, רבדי הנשמה שלו וכו'. 

הרגיז אותי שלא קראו עד הסוף, לא התעלמו ממילות מפתח. מילות מפתח כמו ''כן'' או ''לא'', כאלו שמשנות את כל פני הדברים. הרגיז אותי שאנשים לא קוראים שום חלקים יצירתיים. לאו דווקא שלי, פירסמתי כאן מעטים, אבל באופן כללי הרגשתי שאין כאן ממש מקום ליצירה, אלא אם מדובר בחמשיר. בדר''כ חמשיר על סקס, אבל אעזוב את נושא הסקס. 

באופן עקרוני, או שלא התחברתי עם הישראבלוגרים, או שאני כותבת לא מוצלחת במיוחד, או שיש לי אישיות מתריסה. אני מניחה שזה שילוב, אבל גם אם מדובר באחת מהסיבות או בכולן: באופן אישי אני ממש לא עצובה שעלולים לסגור את ישרא, להפך, העניין הזה מלהיב אותי. מלהיב אותי אולי לנסות מחדש, אולי בבלוגיה אחרת, עם כותבים מעט שונים וקוראים מעט שונים, וגם אני בתור כותבת מעט שונה. מבחינתי אם דבר דרמתי שכזה יקרה אצטרך לחפש בעל כורחי מקום אחר לכתוב בו ולהשתלב בו, מבחינתי זו לידה מחדש. לידה מלהיבה, שבה אוכל ללמוד את עצמי ואת כתיבתי מחדש. 

ולמרות שלא התחברתי, או שאולי פשוט עדיין לא הספקתי להתחבר, עם האוכלוסיה של ישרא-בלוג, בסה''כ אני מקווה שהמקום הזה לא ייסגר. הוא מהווה מקום סנטימנטלי, חברה שכבר נבנתה, פופולריות וקוראים שהצטברו, וכמובן גם מערכות יחסים תוך בלוגיות שכבר קיימו כמה וכמה שנים. בגלל שאני משתדלת בכל כוחי להיות אדם טוב, אקווה בשבילכם שיהיה לכך פתרון. עם עצמי אני כבר אחליט מה אעשה במידה והמקום לא ייסגר. אולי אפתח לעצמי בלוג עם קו אחר, או שאחפש מקום אחר לכתוב בו. כנראה שאתעקש להמשיך כאן, למרות שכבר צברתי מתנכלים למיניהם ואיפיון מסויים שלאו דווקא מוצא חן בעיניי. אבל תמיד אמרו לי שזה מה שהופך את זה לטוב. למרות שתמיד השוותי את זה לכך שאומרים שלדרוך על קקי זה למזל טוב - בשביל שהאחר לא יתבאס מזה. 

אני מאחלת לכולכם בהצלחה עם המאבק, ואפילו נרשמתי לעצומה ולדף פייסבוק של ישרא. אנשי המחשבים שביניכם צריכים לחשוב, כי אני לא חושבת שמדובר ברעיון עקרוני שעצומה או פרוייקט תעמולה הם הפתרון הבלעדי אליו. מצד שני, אלו כלים מצויינים. אולי איש עשיר ייראה כמה האתר אהוב ופופולרי ויקנה אותו. 

ושוב - בהצלחה 

למען האמת, באופן כללי, אני פשוט שונאת להתרטב, ומלחמות מים/לונה פרקים/בריכות/ים וכו' לעולם לא עשו לי את זה. לפעמים הגשם מוצא חן בעיניי, אבל רק בימיו הראשונים, לרב אני מתאהבת בו מרחוק. 

כל תהליך המקלחת הוא תהליך מייגע למדי, לטעמי. כבר מראשיתו האדם מרגיש אי נוחות מסויימת.
הרי ראשית, עליך להתפשט. אם אתה חי לבדך או עם בן הזוג שלך, ובמקרים קיצוניים חברים שאתה לא מתבייש להראות להם את פרח המיניות שלך, זו לא ממש בעיה, כי אתה יכול פשוט להניח את כל הבגדים בארון, לשים את החדשים על המיטה, לזרוק את הגרביים והתחתונים לסל כביסה - וללכת להתקלח! אך לרב הסיפור הוא מעט שונה. לרב, או שצעירים חיים עם ההורים שלהם, או עם שותפים שלמרות היחסים הטובים - פרח מיניות זה פרח מיניות, וזה דבר אינטימי לחלוטין. אנשים בגילאי 30+ הם בעלי ילדים, ובאופן כללי רבים מתביישים בגופם גם מאנשים כמו בני הזוג שלהם, שראו את כל מה שאפשר לראות ואפילו מעבר לכך. גבר מתבייש להראות  לאישה שלו את זכריותו שלא במיטבה, או שאישה לא רוצה שהגבר שלה שהיא לא גילחה כאן וכאן וכאן. תהליך ההתפשטות דורש התחבאות מסויימת, הבאת הבגדים איתך למקלחת, התארגנות במקלחת לפני תהליך הניקיון ואחרי תהליך הניקיון. התהליך מעט מסורבל בגלל הבגדים שאתה מפשיט באותו החדר - והבגדים שאתה גם לובש בתוך החדר. חדר מיוזע, בדר"כ קטן, ובדר''כ אתה צריך לסחוב איתך בגדים, שזה כבר לא דבר נוח למדי.
גם כשאנשים חיים לבד, נמצאים במערכת יחסים פתוחה וחשופה לחלוטין ויש להם את אותם חברים נדירים ולא מביכים - יש עניין נוסף, שממנו סובלת יותר האישה. חלונות. גם אם אתה מתהלך בחופשיות בביתך כביום היוולדותך - נא היזהר, ולמרות אי השוויון המקפח  - בעיקר היזהרי. אנשים מציצים, אנשים עלולים לצלם אותך, וכל איבריך יהיו מושא קבוצתי באתרים חברתיים או פופולריים. דבר שכזה אפילו עלול להוביל לפיטורין במקומות שבהם עובדים עם ילדים למשל, במקרים קיצוניים של אי הבנה, שקורים יותר משאנו נוטים לחשוב. ואפילו אם אתה אדם מיוחד מאוד שיכול לעמוד בנטל השיתוף האינטרנטי בגופך - זהו כאב ראש  כביר, ואתה חייב להסתיר את העניין מאשים כמו ההורים שלך או הילדים שלך. 
בימי החורף הקור מעורר בי פלצות של ממש, וקשה לי לתפקד מבלי שכבות בגדי, ובמיוחד בלי שכבות בגדי ועם שיערי רטוב.

תהליך הדוש עצמו גם הוא גורם לחוסר נוחות. אמנם זרם המים על הגוף העירום אכן בעל טריק מסויים ומיוחד שגורם לגוף להירגע, לנוח ולהשתחרר. כמובן שגם הניקיון המורגש משפיע טובות על מצב הרוח ועל יציבות וטוב רוחה של הנפש, ובכל זאת, מלבד העובדה הזו, אין שום דבר חיובי במקלחת. 
הבא נדבר על דוש. דוש הוא מקום קטן, צפוף, בו המים לא מכסים את כולך. בחורף העניין יכול להיות אפילו מסוכן לנועם המזג שלך, כשהקור משחק בו באכזריות. המים הם נחמה רגעית שלא מגיעה לכל תא ותא שזועק למים, ובעצם תהליך שהתחיל בתור מקלחת נעימה, רגועה ומחממת הופך למקלחת חובה זריזה, מייאשת, לא נעימה ומקפיאה מקור. העניין הכי נורא הוא הצפייה לקור עז אפילו יותר, כי בכל זאת המים חיממו חלק מתאי גופך, ואילו בחוץ שום דבר חיובי לא מצפה לך... הקיץ לא כל כך מנחם אותי! אמנם הוא חיובי מהחורף, אבל המים הקרים בקיץ לא גורמים לגוף שלי, ולנזלת האף שלי, להיות נינוחים במיוחד, ואילו מים בטמפרטורה שנחשבת חמה גורמים לי להזיע תוך כדי מקלחת. מעניין אם אי פעם הגעתי למצב שבו כמות המים הנקיים וכמות הזיעה השוו את עצמן, ובכך פשוט התרטבתי לחינם.
שטיפת השיער הארוך היא סיוט של ממש, כי פעמים רבות השיער שלך נוטה לרמות אותך, לתת לך תחושה כאילו כל הסבון הלך ונשטף, ודווקא כשאתה יוצא מהמקלחת אתה מגלה שכל הראש השעיר שלך מלא בסבון! ואבוי, אפילו הנמכת את הדוש בשביל שלא ייפגע בשיערך וייתן לו להתייבש! אכן נאחס רציני. גם ההסתבנות לא נעימה במיוחד. הסתבנות נעימה עם כפות הידיים איננה אפקטיבית במיוחד כיוון שהיא לא משפשפת, ורב ספוגני המקלחת מכעיסים ומאדימים את עורך. ספוגי מקלחת לא נעימים דורשים עבודה רבה. 
תהליך האמבטיה הוא אקסטרים של ממש, במיוחד לאנשים שנוטים לחולשה בטמפרטורות גבוהות (כמוני, שנוטה לחולשה בכל הטמפרטורות, חוץ מהנעים המיוחל). האמבטיה חייבת להיות חמה ונעימה ואורך זמן בשביל להפיק הנאה מכל תהליך ההמתנה ותהליך מילוי המים, אך בשביל שתישאר חמה לאורך זמן - היא צריכה להיות מאוד חמה בהתחלה. חמה באופן נסבל, אבל כמעט לא נסבל. הגוף מתחיל לעקוץ, והדקות הראשונות גורמות לסחרחורת של ממש. ואחרי דקות הניקיון השקטות - מה לעזאזל יש לעשות במקלחת? לחשוב? אמנם אתה אכן יכול לחשוב, אבל הרי אתה יודע שחוסר הנעימות של התקומה, הלבוש המחודש ושל התרוקנות האמבטיה וניקיון האמבטיה עומדים בפניך, אז איך אפשר לשוב בלב מלא? 

עניין נוסף הוא הקילוח. הדברים מגלחים את פניהם (והנאורים גם את בית השחי שלהם והמפשעה!), והנשים מגלחות רגליים, בית שחי, מפשעה, לפעמים ידיים, בטן ועוד מקומות הזויים (). תהליך הגילוח הוא מייגע מאוד, ולמרות שהוא מעין חובה חברתית (שבאיברים כמו הרגליים אני לא מקפידה עליה במיוחד) שלא באמת קשורה למקלחת - אנחנו מקשרים את התהליך בכל זאת למקלחת. 

הייבוש אחרי המקלחת עצמו הוא מייגע ומייאש, ושוב, בעיקר לבעלי השיער הארוך. שיער ארוך הוא תסבוכת רצינית, וכשהוא רטוב, הוא תמיד מעלה את הדילמה הבאה: האם להתלבש, ואז בעת לבישת החולצה אצטרך להתמודד עם קור השיער הארוך, או שמא אני אשאר במגבת עד שאתייבש את השיער, או שמא פשוט אשאר עם מגבת הגוף ומגבת השיער כמה שעות ואכתוב בבלוג עד שפשוט אתייבש? 

ובכל זאת - כולנו מתקלחים, כולנו מייבשים את ראשנו, ורובנו מרגישים טוב יותר אחרי מקלחת מאשר כמה ימים בלעדיה. למרות שבכל זאת אני לא נוטה תמיד להשוויץ בכך שאני לא נוהגת תמיד להתקלח כל יום, אלא כל יומיים...