קשקושי פילוסופיה נכחדת

אזהרה!!!

הדברים שנאמרים מכוונים להיות מוקצנים, סטיגמטיים ומכלילים. 

הלוקח את הדברים ברצינות מופרזת יוצא דביל. 

~

דברים אומרים שהנשים כאלו מסובכות שהן עצמן לא יודעות מה הן רוצות. זה בולשיט, רב הנשים יודעות מה הן רוצות, כמו שרב הגברים יודעים מה הם רוצים. הנטייה היחידה של נשים היא לחשוב. כשאדם חושב יותר הוא מתפתח יותר, ולכן כשהאישה עומדת מול החזיר הגברי - היא לא יכולה לספר לו את כל המסקנות והרצונות שלה, כי היא יודעת שהוא לא יבין, אז בטיפשותו היא פשוט מגמגמת חציי משפטים ומשם נוצרה הסטיגמה הנוראית הזו, שנשים לא יודעות מה הן רוצות. 

נשים מוזרות:

• - אישה שמה עקבים עם המון סנטימטרים, שחורות וגבוהות ונוצצות ומחטבות בצורה מהממת. 
  כשהאישה יושבת, מי מסתכל לעזאזל על הנעליים ואף אחד לא שם לב כמה היא גבוהה ודוגמנית פתאום.
  אבל כשהיא עומדת, היא הולכת כמו אמו עם שפשפת, ואז היא לא נראית כמו דוגמנית גבוהה ויפה, היא נראית כמו אמו עם שפשפת. לא עדיף להתפשר על נעל עם עקב קצר יותר וללכת כמו בן אנוש?
   
• - למרוח טונות של צבע על עצמך. באיזה עולם זה יפה? מי אמר פעם שזה יפה? איזה גבר בא ואמר:"כן, אני אוהב את האישה שלי צבועה בכל הצבעים היקרים האלו!". ואני לא מדברת על ההיסטוריה של המזרח הרחוק, אלא על גבר מערבי טיפוסי, או ישראלי טיפוסי, כי אנחנו לא בדיוק שייכים למערב. מתי אי פעם גבר שהוא, או גם אישה שהיא, חשבו שמייקאפ וצללית ופודרה ועיפרון שחור גם על הלבן של העין וגם אודם וגם הכל זה יפה? זה מכוער, את לא נראית כמו בנאנוש, ואת כל הזמן מתעסקת האם נמרח לך משהו. זה לא כיף, להסתובב עם מישהו שכל הזמן דואג אם נמרח לו. 
   
• - להירגע משופינג. זה יותר עניין שלי, אבל שופינג זה מדכא. תמיד יש מישהי יותר יפה ממך, יותר רזה ממך, יותר גבוהה ממך ויותר עשירה ממך. מה מרגיע בלהרגיש נמוכה ושמנה ובלי כסף? וגם הדוגמניות שנשואות לכדורגלן  - תמצאו תחביב אחר. מראה זה לא הכל בחיים
  
  
• - ההתנערות מידע בתחום שהוא בטענה שאתה אישה. זה קצת כבד ורציני, כן כן, אבל מה לעזאזל ציפיתם ממני? אני אישה הרי! (סתם, אני עושה את זה גרוע). ובכל זאת, למה לעזאזל שלא תביני איזה רכב קנית אם את אישה? ולמה לעזאזל שלא תביני בחשמל אם את אישה? והיותר קיצוניות - למה שלא תביני במדע ומחשבים אם את אישה?! מילא תגידי שאת לא יכולה להרים ארון כי את אישה, או להעביר את החיים שלך בלעשות ביד כי את אישה, אבל למה שלא תביני בתחומים כאלו וכאלו כי את אישה?! 
   
• - התירוץ "אני אישה" כשאת נוהגת. לא, הוא לא מתקבל. תתאמני.
   
• - לגלח את הידיים. אל תעשו את זה, עדיף ידיים קצת שעירות מאשר קוצים על הידיים, בחיי. 
   
• - להתכחש לכך שנשים עושות ביד. ביד זה בריא ומומלץ, ולטעמי זה גם מדליק כי כנות זה יותר מדליק מ...טאבו חברתי שאני אפילו לא יודעת מה המקור הדבילי שלו. 
   
• - להתכחש לקקי, או לפחד לדבר על קקי ליד בנים. הגבר ששכח שנשים מחרבות יפה מאוד הוא כנראה לא הגבר שתרצי להתחתן איתו. 
   
• - לחשוב שגברים תמיד מחפשים לדפוק ולזרוק. תבדקי עם מי את מסתובבת, רב הבחורים שהכרתי היו נחמדים למדי. 
   
• - שיוך כל דבר למחזור שלך. את רעבה ונותנת לעצמך לאכול כי את תמיד דואגת כמה לאכול כשאת לא במחזור, ואת יכולה להיות עצבנית כי סוף סוף זה בסדר,סוף סוף את במחזור. סתם, אני בטוחה שיש השפעות, אבל הזוי שלי שמאוכלת חסה נעימה את הופכת לקרנף זולל אריות.
   
• - להכפיש פמיניזם. את כאילו לא בקטע של שוויון? טוב לך להיות מדוכאת? וזה לא קשור לזה שאת רוצה גבר שיגן עליך, זה יכול להיות חמוד ורומנטי, זה קשור לזה שאת טיפשה שלא קולטת את המשמעות של המושגים. 
   
• - לדעת שהכללות וסטיגמות פוגעות בהן, כמו מודל היופי, מודל האם ומודל האופי הנשי, ובכל זאת לא לעשות עם זה שום דבר.

גברים מוזרים:

• - מכוניות. כן, מכוניות. 
  כשהייתי בכיתה י' מישהו מקסים התחיל איתי ואמר לי שמה שקסום אצלי זה שאני גבר בגוף של אישה. אמרתי לו לבדוק את הנטיות המיניות שלו, כי זו רמת הייבושים שלי (כן, מאז ועד היום), אבל בסופו של דבר חייכתי ואמרתי לו שזה מגניב. זה באמת מגניב, להיות גבר, יש להם תחביבים טובים יותר. אז פיזרתי את השמועה לכל עבר, שאני גבר בגוף של אישה (אל תרדו עלי, הייתי קטנה).
  בסופו של דבר קרה דבר מביך, ואנשים התחילו לדבר איתי על מכוניות. הדבר היחידי שאני יודעת על מכוניות הוא שיש פג'ו ושזה צרפתי, ואת זה אני יודעת כי המכונית הראשונה של ההורים שלי הייתה פג'ו ואבא שלי סיפר לי שזה צרפתי. אני יודעת שגם אלו עם השמות היפניים הן מכוניות יפניות, אבל כאן נגמר הידע שלי במכוניות. מה מעניין בזה? מה טוב במכוניות? מה לעזאזל יש במכוניות חוץ מעצם העובדה שזה כלי תחבורה? מוזרים, מוזרים מאוד. 
   
• - בהמשך לסיפור שלי שיצאתי מארון הגבריות שלי פעם ראשונה בכיתה י': 
  אחרי שכולם הבינו שאני לא אוהבת מכוניות, הלכו על ספורט. בנים באו ושאלו אותי על ספורט, כאילו זה המבחן האמיתי לגבריות המולדת שלי. ידעתי שטורס הבקיע את הגול ביורו של 2008 כי יצא ככה וראיתי את היורו הזה, אבל אני בחיים לא הולכת לחזור על החוויה הזו שוב.
  ההערה שלי על היורו הרשימה כמה וכמה גברברים, אבל אחרי שכל עניין הספורט התחיל חזרתי להיות אישה בגוף של אישה. לא התאים לי, כל הספורט הזה. משעמם לי לעשות ספורט, למה שלעזאזל אצפה בספורט?! מה מעניין בזה כל כך? למה צריכים לשאוג כמו בהמות כשיש גול? ולמה שונאים את הקבוצות היריבות שנאה מסוכנת? ולמה תמיד זה מגיע עם פיצוחים וכרס מטופחת? 
   
• - הערות כגון:"ככה זה נשים", "נו, את אישה", "זה בגלל שהיא אישה" על דברים לא קשורים בכלל כמו:"אני אוהבת חתולים".
  "מתי את מתחילה ללמוד? מה מרוצה מהלימודים שלך?" - "הממ, אני לא כל כך בטוחה, אבל בסה"כ כן." "אחח, נשים, תמיד לא בטוחות."
  "איך עם חבר שלך?" "בסדר, קצת רבים לאחרונה." "ככה זה נשים, תמיד מחפשות בעיות."
  "...אז נעלבתי בגלל שהיא דיברה אלי לא יפה." "אתן הנשים תמיד נעלבות." "היא קראה לי פתטית ולוזרית..." "אני בטוח שאם היית גבר לא היית מבינה את זה ככה. זה כי את אישה."
   
• - לחפש בחורות להזדיין איתן תוך כדי חיפוש בתולות תכולות עיניים תוך כדי הכפשת נשים מיניות וזורמות תוך כדי הכפת בתולות שחורות עיניים. מה אתם רוצים? ואתם עוד טוענים שהנשים לא יודעות מה הן רוצות? 
   
• - כל דבר שלא הצליח לך בחיים - זה כי את שמנה. אם תרזי, רב הבעיות שלך יפתרו. ותוך כדי הם מברברים לכולן כמה עגלגלות זה יפה ונשי.
  שוב, מה אתם רוצים?  
   
• - להתלונן שמצאת לאישה שערונת באינטימיות, אבל לשכוח מהגבה שנוצרה לך לאחרונה. זה כאילו השנייה הלכה לאנשהו, והראשונה התעגעגעה ואכלה המון המון המון. למה לעזאזל יש אחת שלמה ושמנמנה ולא שתיים?!
   
• - לצחוק על גברים שמעדיפים דברים על פני סקס ובירה. יפה מאוד בבונים, תהפכו את המפותחים שבכם לבבונים כמוכם. 
   
• - לחשוב שנשים תמיד מחפשות מערכת יחסים ארוכה וחתונה. שמעו, זה באמת לא נכון...
   
• - "את במחזור?" כי אי אפשר לא להיות מרוצה ולא להיות מושפעת תחת הורמונים.
   
• - להתייחס לפמיניסטיות בתור משהו רע, ולטעון שאת פמיניסטית בזלזול אם את חושבת שנשים לא חייבות להיות אימא כהדבר העיקרי בחייה. "אתן הפמיניסטיות האלו לא מבינות", והקיצוניים יותר:"אתן הפמיניסטיות הורסות את הסדר העולמי." אוקיי, לשדה קרב ואני רוצה ממוטה ולא לשכוח לקפוץ למכרות!!

• - לדעת שהכללות וסטיגמות פוגעות בהם, כמו מודל המאצ'ואיזם, ומודל הגבר העובד תמיד, ומודל הגבר החזק והקשוח והחיית מין, ובכל זאת לא לעשות עם זה שום דבר.

בקיצור, נשים טיפשיות וגברים חזירים. 

סתם, אני לא מכלילה, אצלי כולם חזירים טיפשיים. 

וזו האמת האומללה: אני מאותם אנשים, מסכנים למדי אני חייבת לציין, שלא יכולים להנות בלי אלכוהול. 

שלא תבינו לא נכון, אני לא אלכוהוליסטית, אני לא אלכוהוליסטית בכלל; אני לא שותה בכל שעות היום, אני לא שותה לבדי, אני לא שותה בזמן החופשי שלי ואני אפילו לא אוהבת אלכוהול חריף מדי בצורה היסטרית. אני שותה כשאני נמצאת בחברה עם אדם שהוא, ככל שיש יותר אנשים אני שותה יותר. בשביל להתחיל להרגיש את השפעות האלכוהול בתוך הראש המסתובב ממילא שלי אני בדרך כלל שותה יין. בשביל לקבל סטלה קלילה ונחמדה אני שותה בירה, כי לשתות יותר מדי בירה משכר אותי יותר מוודקה. לפעמים אני שותה כמה צ'ייסרים של דבר מה (לא אכפת לי מה זה באמת, אין אלכוהול שאני שונאת כמו שאין אלכוהול שאני ממש אוהבת בתחום הכבדים. כל עוד זה לא מתוק וקליל אני בסדר עם זה). בסה"כ תרבות השתייה שלי הגיונית וממש לא מופרזת. אני לא הקאתי הרבה, אין לי סיפורים מביכים מדי מאלכוהול (חוץ מאחד מביך עד מאוד), אני לא עשיתי שום דבר שהתחרטתי עליו מאלכוהוך, וההורים שלי רוסים כך שיכולתי תמיד להודות שאני בהאנג אובר ולקבל את הטיפול המתאים והראוי ביותר. 

הבעיה אצלי היא שאני לא יכולה לשהות בחברת אנשים מבלי לשתות. העניין הוא שאני לא שותה בשביל הטעם, הטעם לא מעניין אותי. יש אנשים שטוענים שהם שותים נטו כי זה טעים להם, כמו קולה או מיץ, ואני מאמינה להם. אבל אני שותה כי טעים לי, אבל בשביל שאני ארגיש את האלכוהול. אני צריכה להיות מבוסמת מעט בשביל להיות מסוגלת לתקשר עם אנשים ולהנות. 

כל הבעיה מתחילה בחיי היומיום שלי. 

בעודי בחיים הרגילים שלי, אני לא כל כך אוהבת לבלות עם בני אדם. אני צריכה בני אדם, בני אדם גורמים לי לחשוב וגורמים לי להתפתח, בני אדם גורמים לי להתתלהב ובני אדם מציתים בי את התקווה שאני אמצא חברים מיוחדים במיניהם. למזלי אני לא בודדה, כיוון שיש כמה אנשים מיוחדים בחיים שלי. אבל הם בודדים, שניים שלושה אנשים שאני יכולה לשבת איתם בנעימים מבלי טיפת אלכוהול. וגם, יש כמה בין האנשים האלו שאני לא יכולה להיות איתם ביחידות יותר מדי מבלי הטיפה המרה. 

היכולות שלי עם בני אדם מתדרדרות מחודש לחודש בעצם, אבל בקומפינציה מוזרה עם שאר תכונות האופי שלי: אני בסה"כ אוהבת בני אדם (בדר''כ מרחוק או כקבוצה, אבל בסה"כ אוהבת), אני אדם חייכן, עם המון חוש הומור, המון תחומי עניין ובסה"כ עם יכולות דיבור לא רעות. אני אמונה להיות חברותית למדי, ובאמת הייתי כזו בעבר, אבל האמת היא שבני אדם הורסים לי את השלווה.

אני יכולה להימצא בסביבת בני אדם של ממש אך ורק למשך שעתיים שלוש. כשמדובר בקבוצה אני מחפשת לעצמי עיסוק שהוא להעביר איתו את הזמן, וביחידים אני מציצה בשעון בשביל לראות מתי אני כבר יכולה ללכת הביתה בטענה כזו וכזו מבלי שאצא גסת רוח. 

בכל פעם שאני מבלה עם בני אדם ואני פיקחת קורים כמה מהדברים הבאים (לפעמים כולם ביחד): 

1. אני משועממת. 

2. אני נעלבת. 

3. אני נפגעת. 

4. אני מתאכזבת ומאבדת את האמונה באנושות.

אני אשת שיחה לא רעה, אבל לא ממש מצאתי אנשים לדבר איתם ולהרגיש כמה השיחה זורמת וכמה אני נהנית. אני מכירה את התחושה הזו כי כן זכיתי בה לעיתים בנעוריי המוקדמים, אבל אני בעצם שכחתי אותה לחלוטין. אני משתעממת ממגוון של נושאים בדיוק כפי שאני מתעניינת במגוון של נושאים, אני סנובית, אני מתחכמת ואני נרקיסיסטית. אני לא מראה לאף אחד את התכונות השליליות האלו, אבל בתוך תוכי אני מקללת יותר מהר מכפי שאני חושבת על השם שלי, מתנשאה מעל נושאי השיחה היומיומיים והרדודים שאפילו הבדיחות בהם לא מוצלחות במיוחד. אני תמיד מבקרת את הדעות של האחרים מולי בתוך עצמי. אני לא עושה את זה ברע לב, אני משתדלת לא להתנשא מעל אנשים, אבל בלב לבי אני לא יכולה שלא לזלזל בדעות מפרידות בין אופי של אישה ואופי של גבר באופן מוחלט ("גברים זה ככה" ו"נשים זה ככה"), ואני לא יכולה שלא להתנשא מעל שיחה בן שעתיים על הכתפיים של הבחור (הערה בהחלט ראויה, אבל לא נושא שיחה של ממש). 

אני לא דורשת דווקא שיחות על ניטשה ותורת היחסות (אני בכלל לא הבנתי את תורת היחסות עד הסוף עדיין, אם להיות כנה), אני לא תמיד צריכה לדבר עם החברה ועל פוליטיקה. אבל משום מה אני לא מוצאת אנשים לדבר איתם על התחביבים שלי! ספרים, סדרות, אנימציות, משחקים - כלום! ואני יודעת שאנשים אוהבים את אותם הדברים כמוני, אבל איכשהו אין להם דעה, או שהם לא רוצים לדבר על התחביבים האחרים שלהם חוץ מסקס, או, שלרב, אין להם מושג בתחביבים שלי ואין לי מושג בתחביבים שלהם. 

זה מה שקורה בדר"כ, ברב המוחלט של הפעמים שבהן אני נמצאת עם בני אדם. אבל לא רחוק מאחורי השעמום נמצאים העלבונות שלי, הפגיעות שלי ומחיקת האמונה האנושית שבי. אותם אשלב בהסבר אחד, כי הם בעצם רמות שונות של אותו רגש. 

אני חושבת שבני אדם הם ייצורים רעים. יותר משאני צריכה חברה אנושית אני צריכה חברה תבונתית, ואם ייצור חי עם תכונות לא אנושיות היה יכול להיות לי לחברה לא הייתי מעדיפה חברת בני אדם על פניו. אני לא אוהבת את האופי האנושי כשאני מתמודדת מולו בפרט. כקבוצה, לדעתי בני אדם מתקדמים לכיוון טוב יותר, אבל כפרט אני לא יכולה לסבול כמעט אף אחד. כולם צרים ושיפוטיים, מתנכלים ולא מתייחסים, לא מקדישים מחשבה לשום דבר מלבד עצמם. בני אדם הם חיה רעה עם תבונה, ואני מאמינה בלב שלם שיש בני אדם טובים וגם פגשתי בכמה בני אדם טובים. למרות המזל שהאיר לי, אני לא יכולה להתמודד עם ההתנהגות של שאר בני האדם. אני לא יכולה לסבול את הדברים שמעסיקים אותם (לא מבחינת שיעמום, אלא מבינת טיב האדם), אני לא יכולה לסבול את התגובה של האדם לחלש ממנו, אני לא יכולה לסבול את התגובות של אנשים לטוב לב.

אני לא יכולה לסבול אי צדק, ובני אדם מצטיינים באי צדק. הם גם מצויינים בהשפלה, בהתעלמות ובאי מחשבה שהיא באדם שעומד מולם. כמעט אף קבוצה לא מנסה לגרום לחדש שבה להרגיש מעורב ולהרגיש חלק, אף אחד לא יהיה נחמד לאדם בודד ברחוב, אנשים אכזריים לאנשים שמנים, מכוערים ומעוותים, אנשים מרכלים אחד על השני ואז מתחבקים ואומרים זה על זה דברים טובים, בני אדם שמים עליך זין. 

כשזה נוגע אלי באופן אישי, אני יכולה להיעלב, ואני לעיתים יכולה להיפגע, בעיקר כשמדובר במשהו קבוצתי כמו התעלמות. אחד הדברים השנואים עלי הוא להגיד משהו לקבוצה חדשה, לדעת ששמעו את דבריי, ולקבל עליהם התעלמות על ההערה שלי. בדר''כ אני מתרגזת על אנשים, ויכולה לספוג ממש עוד קצת עד שאני מאבדת עוד שביב קטן של תקווה במין האנושי. 

כל התחושות האלו הן תחושות כבדות וקשות. אני נושאת איתי תיק גב גדוש בכאבי ראש, באכזבות ובהמון עצב, ולפעמים יש בו אפילו שנאה. כל יום שאני הולכת לעבודה אני יודעת שארגיש בצורה קיצונית לפחות אחת מהתכונות הנ''ל, אני יודעת שיהיה לי קשה, אני יודעת שלעיתים אני עלולה להישבר ולהרגיש בעולם רע. העולם הרע הזה מורכב מבדידות וחוסר תקווה למציאת אנשים שהופכים את החברה, לפחות לפי ראות עיניי, לחברה טובה יותר. הם לא צריכים להיות לוחמי צדק חברתי ושלום, אלא אך ורק אנשים טובים שמקדישים מעט זמן ומחשבה גם לאחרים. כשאני קצת יותר נודניקית, אני מתחילה להתלונן על כך שלנצח אני אהיה משועממת, ואף אדם לא יעורר בי עניין יותר בחיים. יש לי בן זוג מקסים, אבל הוא לא אוהב את נושאי השיחה שלי. יש לי שתי חברות מקסימות שמקשיבות לי אפילו בשקיקה לפעמים, אבל הן רק מקשיבות. יש לי אבא גאון, אבל הוא רק מדבר, ותורך לעולם לא מגיע. אולי אני נשמעת קטנונית, אבל התחושות שלי מאוד קיצוניות ומאוד מאוד כבדות. אני לעולם לא צועדת בלעדיהן, הן תמיד משליכות על חיי היומיום שלי, תמיד הורסות את השלווה שלי וגורמות לי להיות לא נינוחה, רגוזה ולפעמים בהתקפת עצבים קלה. 

שום דבר מזה לא קורה כשאני תחת השפעת אלכוהול. תחת השפעת אלכוהול אני שלווה אוטומטית, ואני לא צריכה לדאוג לשיעמום, כיוון שכשאנשים שיכורים הם תמיד מקשיבים לי ותמיד שואלים שאלות ומעירים ומגיבים. אנשים נהיים עמוקים יותר, חושבים יותר ורגישים יותר בזמן הביסום, ולכן אפשר למצוא איתם נושא שיחה של ממש.

כפי שידוע, נכנס יין יוצא סוד, ואלכוהול מקרב אנשים לאינטימיות השיחה ואינטימיות הגוף. אני לא מדברת על סקס אלכוהול זול, לדעתי זה מסוג הדברים שעדיף להתרחק מהם כשאת/ה בהשפעת אלוכוהול. אני מדברת על ההאזנה לצלילים, תשומת הלב לפרטים הקטנים, קרבת ידיים ונשימה. אנשים נהיים קרובים יותר כי באופן טבעי ביותר הם מפחדים פחות. אני אדם מאוד קרוב, אני לא מתביישת ומפחדת מקרבה, להפך - אני רק מחפשת אותה. ואני לא מחפשת גבר, אני מחפשת קרבת חברים, וזו קרבה אחרת ובוגרת בהרבה ממה שהכרתי וממה שרבים אחרים מחפשים, לכן היא כמעט בלעדית לחלוטין אך ורק לאנשים שנמצאים תחת השפעת אלכוהול ומתקשרים. 

כשאנשים תחת השפעת אלכוהול הם נהיים, כאמור, קרובים יותר, ומתוך זה אנשים מתחילים להיות אוהבים יותר ונחמדים יותר זה אל זה. אנשים מתחבקים, אנשים צוחקים, אנשים מדברים ולעולם לא כועסים. אנשים מתחילים להבין איך לקבל את השונה, וגם אם למישהו יש סטלה רעה - שמים את המוסיקה שהוא אוהב ולא אכפת לך לזרום בכלל עם אייל גולן למרות שהוא שוכב עם קטינות. ואני, הסנובית, מוצאת את עצמי תחת חומר שגורם לראש המרובע, המתאונן והמתנשא שלי להשתחרר מכל האיסורים שהצבתי לעצמי ופשוט להיות האנושית ביותר שאני יכולה. 

אנושיות זו בדיוק התחושה שאלכוהול גורם לי להרגיש. 

אני מרגישה שכולם נהיים חברים זה של זה, תומכים זה בזה ואוהבים זה את זה. אני מרגישה שאפשר להתחיל להיות אמיתיים אחד עם השני, ולדאוג ולבנות את העולם, להחליט לעשות דברים גדולים, והדבר החשוב ביותר הוא לשמור על הקרבה ועל הכנות הכל כך משחררות והמדהימות שהאלכוהול גורר אחריו. 

אלו הסיבות לכך שאני מאותם אנשים מסכנים שלא יכולים לדבר עם אף אחד ליותר משעתיים שלוש מבלי השפעת אלכוהול, מאותם אנשים שלא יכולים להנות מחברה אנושית מבלי הטיפה המסוכנת והיקרה. אני לא מרחמת על עצמי, ובטוחה שאני אמצא אנשים שאני לא אצטרך חומרים בשביל להיות קרובים ולדבר, אבל כרגע, זה הפתרון שלי. 

שלא תבינו, אני בכלל לא עצובה, כרגע אני מחכה. מחכה לרגע שבו אוכל לשתות אלכוהול אך ורק בשביל הטעם, כי אפגוש בחברת אנשים שלא יגרמו לי לאבד את השלווה שלי. 

כן, הוא לא משמעותי בשבילי, אפילו בכלל. אני לא אומרת שזה לא יום משמעותי, אבל הוא לא משמעותי בשבילי. 

לפני שאתם מחליטים שאני אדם איום ונורא, לפני שאתם מתחילים עם ההתנגדות האוטומטית לדברים שאנחנו יודעים מתוקף החינוך או מתוקף ההחלטה שהם טאבו, או לא פוליטיקלי קורקט, תנסו להמשיך לקרוא. 

אני לא זוכרת מתוקף היהדות שבי, שבי אגב, לא בדיוק טהורה (אני תמיד מזכירה למקרה שמישהו שכח). אני לא מתאחדת עם שום זיכרון כי יש לי חובה לאומית, חובה דתית, או כו' וכו'. אני לא נאבקת למען הזכויות שלי.

כלומר, אני לא נאבקת למען זכויות האישה, אני נאבקת למען שוויון בין שני המינים. 

אני לא נאבקת למען זכויות היהודים (או הרוסים, גם עובד בחלק מהמדינות), אני נאבקת למען שוויון בין כל הגזעים והעמים. 

אני לא נאבקת למען הדברים שנולדתי עימם, אני כואבת וזועקת על כולם ולכולם, אני לא צריכה התחברות יהודית. אני לא פועלת ככה, ואני לא מרגישה אחריות לזכור את האירוע בגלל שאני יהודיה. זה נשמע לי כמו קשקוש.

אירוע כל כך מרכזי בחיי העולם צריך להיזכר על ידי כל אדם ואדם, כל אדם ואדם צריך לדעת מה קרה לנו, כאנשים, בנקודות החשובות. אנחנו, האנשים, צריכים לדעת מה קרה ליהודים, ומה קרה לשחורים, ומה קרה ללבנים, ומה קרה לערבים, ומה קרה לכולם. לכל עם ועם יש נקודת היסטוריה בוערת, בכל חלקת אדמה ישנה טרגדיה או אירוע משפיע דרסטי אחר על האנושות. אנשים, לטעמי, צריכים לדעת מה קרה לאנשים.

אין טעם של ממש בידע אך ורק על העם שלך. אמנם אני קיצונית למדי, ובעולם האוטופי שלי ההשתייכות האנושית לא הייתה משתייכת למוצא הדם שלך; אבל גם בעולם שמתחלק לפי דם ולא לפי רעיונות וזהות מובנת (בעולם הגיוני ומאוזן למדי), זה צר למדי לא לדעת מה קרה לאחרים. עזבו את אלו שאומרים:"השואה שלנו השואה הכי קשה",אני לא חושבת שיש בכלל לגעת בהשוואות שכאלו, ואני פוסלת טענות כאלו ישירות.

העניין הוא שאנחנו חיים בעולם גלובלי, אנחנו חיים בעולם עם תקשורת בין עולמית, ניסיון גישור והידברות בין כל חלקי העולם. אנחנו חיים בעולם שרוצה לקבל את השונה ואת האחר, או לפחות שואפים שיהיה לנו עולם שכזה. עולם איננו תקף אך ורק לעמך וארצך, הוא של כולנו ועל כולנו הזכות לטעום ולהתחבר לכל חלק שנרצה, והחובה לשמור עליו ולקבל את האחר שעליו. 

יום השואה לא משמעותי בשבילי בדיוק מהסיבה שאני לומדת וחוקרת על כל עם ועם, גם כאלו עתיקים מאוד, גם מה שקורה היום בנקודות חשוכות יותר של העולם. מבחינתי כל יום הוא מאבק קטן בדמעות מטפוריות, לעיתים ממשיות. כל פעם שאני פותחת מקור לימוד שהוא ולומדת את כל הדברים הרעים שקרו בעולם אני נכנסת לצער עמוק, אני מכווצת את האגרופים שלי מתוך כעס על המתרחש. כל פעם שאני לומדת, גם על היהודים, אני נכנסת למצב נפשי שכזה שבו אני לא יכולה לדבר עם בני אדם, לא יכולה לצאת ממש מהבית. אני רק מחפשת תקוות קטנות והמון אומץ ותושייה להפוך את העולם למעט טוב יותר, לכזה שבו ההיסטוריה הזו לא תחזור לעצמה. אני חסרת אונים כרגע מול כל המתרחש ממש בהווה, במציאות היומיומית שלנו (גם קרוב וגם רחוק), אבל אני חושבת כל הזמן מה לעשות, מה אני יכולה לעשות עכשיו, ואיזו עצמה והשפעה אני צריכה לצבור בשביל לעשות בעתיד. 

יום השואה הוא תאריך חשוב מאוד לאומה היהודית, כי הרי בכל זאת אנחנו חיים בעולם שבו אנחנו מתחברים לעם שלנו, וממילא אי אפשר לציין את כל הדברים שהרעים שקרו בעולם כי אז נהיה עצובים כל השנה, אבל אני לא הרגשתי את זה היום. רק בגלל שהיום החליטו שזוכרים את השואה - זה לא אומר שדווקא היום אחשוב עליה. אני אחשוב על שואת היהודים, ועל שואה של לא יהודים, ועל אסונות וטרגדיות עבר נוראיות בדיוק מתי שארגיש את הצורך הזה, והצורך הזה חי ובוער. אני כבר לא צריכה לזכור, אני לא צריכה ללכת לטקס בשביל להבין מה זה ולהתחבר להיסטוריה, אני כבר בת 20. לא הלכתי לאף טקס, ואין לי צורך לעמוד בצפירה מבחינה רעיונית (בפועל אני כמובן עומדת, כיוון שכך, מבחינה חברתית, אני מעידה על הכבוד שלי), כי אני חושבת על האנושות לא רק בצפירה, ולא רק ביום השואה. אני חושבת עליה תמיד, וכולם צריכים לחשוב קצת יותר עם הדברים הרעים שקרו לאנושות; לא רק על היהודים ביום שנועד לזכור את מה שקרה להם, אלא לגעת באופן אמיתי ועמוק יותר לעיתים שהן לא יום הזיכרון. וגם, לא לשכוח את העולם. דברים רעים מאוד קרו, דברים רעים מאוד קורים. האם אנחנו נסתגר בצער שלנו ביום הספציפי הזה? לדעתי אסור לנו לשכוח מה קורה בעולם, אנחנו צריכים לדעת הכל. 

אני לא צריכה תאריך בשביל להרגיש ולזכור. אני מבחינתי, להרגיש ולזכור על כמה שיותר. מהבחינה הספציפית של יום השואה, אני לא צריכה את התאריך שהמדינה בחרה בשביל לזכור את המשמעות ואת גודל האסון. אני חווה אותו באופן יומיומי, ההתחברות הזו להיסטוריה, לדברים רעים שקרו לאנשים ולמה שאנשים מסוגלים היא חלק ממערכת העקרונות שלי. זה איתי תמיד. 

המטרה של יום השואה היא לזכור מה קרה, וללמוד מה לעשות בשביל שזה לא יקרה שוב. זו מטרה חשובה ואף נעלה, ואני לא צריכה אף יום בשביל צער. הצער חי וחוגג בכל דפי ההיסטוריה,השנאה וההרס בין עמים, כל הדברים והאנשים שאנשים אחרים השחיטו. 

על כמה וכמה יש על היהודים לזכור מה קרה לעמים אחרים, על כמה וכמה על היהודים לזכור שברית ואהבה בין עמים היא זו שתמנע את השואה. כי לא אוהבים את היהודים, לא אוהבים את השחורים, לא אוהבים את הערבים, ולא אוהבים את הלבנים. אף אחד לא אוהב אף אחד. אולי אנחנו צריכים לדעת זה על זה מעט יותר? אולי עלינו לשנות מעט קצת את חיי היום יום שלנו? התשובות שלי מאוד ברורות לי, אבל אותן לא אוכל לכפות על איש.