קשקושי פילוסופיה נכחדת

אני בעד לשמור על איזון בין החדש לישן. אני גם מקבל את אמונתכם, מגן עליה שהיא לגיטימית ויכול להיות שצודקת. אני טוען שיכול להיות שאנחנו לא מבינים את חכמת הדת היהודית, ושיכול להיות שהצדק איתכם. אבל אתם חיים איפה שאתם חיים, והגיע הזמן שתפקחו את העיניים, תפסיקו לקרוא לאנשים שדורשים שתתגייסו בשמות גנאי נוראיים, לזעום ולצרוח בגלל שאתם לא רוצים להתגייס. רוב המכרים שלי לא רצו להתגייס, הבנות שהבינו שאין באמת לבנות יותר מדי מקום בצבא בכלל התייאשו. רק למה לעזאזל אתכם מכריחים, אם החילונים היו מעדיפים ממש כמוכם ללכת וללמוד משהו שהם מאמינים בו? (גם הרצון לצבור כסף, בלי שום דבר יותר מפורט מזה, זו אמונה) למה אני צריך להיות תקוע בגלל ייסורי המצפון שלי בתור פקיד מסריח במקום מסריח, ואתם לא יכולים לתת מעצמכם ולהיות גם פקידים במקום כלשהו? באמת שעיניכם צרות כל כך שאתם לא רואים צרכי אנוש בסיסיים? האדם קודם כל צריך לעבוד, ורק אז ללמוד תורה. אתם אמורה לפרנס את עצמכם ולהיות הוגנים. אני לא רואה את בעלי הציציות המפוארות(איך מחברים את זה, אגב?) הוגנים בכל צורה שהיא. אתם עוצמים את העיניים בחכמה, מבינים שממילא יעשו בשבילכם, ויביאו לכם, ויאכילו אתכם ואת כל הצאצאים הבנים והמבורכים שלכם. פרו ורבו חסר תקדים, ועל כל אלה צאצאים בנים מבורכים של מישהו אחר יגנו. אני לא מבין איך אין לאף אחד את האומץ לתלוש לכם איזו פאה ולגרום לכם להבין איפה אתם נמצאים. במדינה אשר בנו בשביל אנשים כמוכם, בשביל שלא ישרפו אתכם במשרפות. הרימו את השממה בשבילכם, בשביל שיהיה לכם מקום לבנות בית כנסת (או להביא ערבים שיבנו אותו בשבילכם). כמעט כל אחד צריך לשרת איכשהו, במידה שהוא יכול, אבל לשרת. אז כן, לא תלשו לכם פאה, אבל דגדגו אתכם בעזרתה. אתם מתגייסים סוף סוף. חוץ מ1800 עילויים. ולחילונים אין עילויים?!

אין בני נוער גאונים, שאם היו נותנים להם מעבדה הם היו מחפשים עם הרעיונות החדשניים והמוח הטרי פתרונות לזיהום סביבתי, למחלות קשות ולפתרונות כימיים מתוחכמים? 
אין בני נוער חילוניים גאונים, שאם היו נותנים לכם ערימת ספרי היסטוריה ומחשב לא היו בונים תכנית תעמולה שהייתה גורמת לרוסיה להיות בצד שלנו?
אין בני נוער חילוניים גאונים, שאם היו נותנים להם גיטרה, מכחול, מצלמה או דף ועט, והם היו מפתחים את התרבות הדלה והלא מוכרת שיש בישראל?
אין בני נוער חילוניים גאונים, שאם היו נותנים לכם רק את הזמן להתאמן, אולי היו לנו ספורטאים מוכשרים ותרבות ספורט מפותחת?
אין בני נוער חילוניים גאונים, שאם היו נותנים להם את האופציה לעשות את כל המבחנים בעולם, להתחיל לגשת לתואר שהוא, להגיע ליילל, לקבל פרס נובל, מבלי שהוא יחכה לברוח לניו-יורק ולהספיק לצמצם את השנים שנאבדו לו ביחס לעמיתיו האחרים? 

אין בני נוער חילוניים גאונים, גאונים כל כך שאם היו רק רוצים, היו מזיינים את הצורה לכל עילוי תורני, בכל שאלון תנ''ך ותורה שהוא? תתנו לי. אני מתנדב. ברצינות, תנ''ך זה הצד החזק שלי.

אבל אי אפשר. צריכים בנים חיילים, צריכים בנות שיתמכו בהם. גם אם גברת מסויימת לא מוצאת את מקומה במקום השוביניסטי, שתלך לשירות לאומי. אם אדון דתי נכבד לא מוצא את עצמו במקום החילוני כל כך, שיילך לשירות לאומי. שיעשו משהו. שירות לאומי זה רעיון כל כך מוצלח. אבל למה שתקבל פטור כי אתה עילוי תורני? בוא נראה את העילוי התורני מציל אותנו מסרטן, או נותן לנו חומר למחשבה המבילה בינינו לבין החיות?

הממשלה כאן מגוחכת. אין בני נוער חילוניים גאונים איך לנצח. אולי רק בניו יורק. 

איזו תרבות דיבור מוזרה. כשהתחלתי להיכנס קצת יותר לעולם הבלוגים ולהגיב, הבנתי איזו תרבות דיבור מוזרה יש לנו. כבר יומיים ברציפות שתגובות כאלו או אחרות הביכו אותי, באמת ובתמים הביכו אותי. הן לא בדיוק העליבו אותי, לא בגלל שאני כזה חסין ואגו מנופח ובלהבלהבלה חומות הגנה למיניהן, אלא רק בגלל שהן לא הופנו להעליב אותי. אבל אני קצת נעלבתי בכל זאת. קצת נעלבתי כי אני תמיד קצת נעלב כשמישהו לא מדבר כל כך יפה, גם כשהוא לא מדבר יפה לאדם אחר, לא משנה מה מידת הקרבה או החוסר קרבה שלו אלי. 

 אני מאמין גדול בנימוס. לא באמת משנה לי אם שמים את המרפקים על השולחן ואוכלים בלי סכין, אכפת לי מאוד מצורת חיים שנמנעת מלפגוע באחר, בדרך זו או אחרת. יש לכך דומגאות אינספור: לא לזרוק זבל ברחוב בגלל שהרחוב הוא משותף, להחזיר את הספר למקום הנכון בספרייה בשביל שלאדם שיבוא לחפשו אחריך יהיה נוח למצוא אותו, לא לשים רגליים על המושבים בגלל שזה מלכלך את הבגדים של הנוסעים העתידים לשבת במקום זה וכו' וכו'. אך אני מוכן להבליג על לשים רגליים על המושבים לפעמים, אני מוכן להבליג על זה לזרוק בדלים ברחוב (האמת שזה החטא הקטן שלי...), אני מוכן להבליג על הרבה דברים עד שאני מחשיב את הבנאדם כלא נעים, אבל אני בחיים לא אתפשר על תרבות שיחה. גם כאן ארבה בדוגמאות:
ש לי פייסבוק כמו לכולם. מישהי התחילה סטטוס דיון על דת. אני נמשך לדברים האלה כמו שדוס נמשך למזוזה! (סתם זאת בדיחה) כמובן שהגבתי בשיא התלהבותי, סגרתי את הפייסבוק והמשכתי את כל מלאי הדברים שאני עושה בשירות הלאומי הבונה אופי שלי. לאחר חצי שעה פתחתי את הפייסבוק שוב, נלהב לדעת האם הגיבו לדיון, ופתאום קלטתי שעשיתי טעות. כתבתי בדיון פייסבוק מהר מדי, לא קראתי את מה שכתבתי פעמיים. אבוי. אני התבדחתי על כושים. שוב, לכבדי הנפש שביניכם, אני בעד כולם. אני היפי מסריח. אני חושב שמהות החיים היא דיאלוג בונה והתפשרות, ואם זו לא עובדת - יש להתרחק זה מזה מבלי להתערב ולהתערבב. אני לא בעד גזירות, מוות, אלימות לכל סוגיה, הפרדות סתמיות ובעיקר שנאה חינם. אני מניח שגם היא כזו, או שהיא מאוד אוהבת להתנגד, לכן היא החלה לבקר את הגזענות שבי. אחרי שהיא ירדה מבדיחת הכושים שלי, היא התחילה להוכיח את עליונות דעותיה והשכלתה. היא המליצה לי לבדוק את המושגים לפני שאני מדבר עליהם. ניסיתי להסביר לה שהיא מסתכלת על הדברים שאמרתי לה בצורה לא מלאה, אך היא הביאה לי לינק ויקיפדיה. לא היה לי שום לינק להביא לה, ובלי לינק אני לא שווה דבר.ניסיתי להסביר לה שוב, באופן דיפלומטי ביותר, כמה טיפשי היא מתנהגת. האמת שיותר סקלתי אותה על התרבות הפגומה של הדיאלוג שלה. היא התנצלה, אבל המשיכה להתנשא. היא לא הבינה את המושג הפילוסופי שדיברתי עליו. ניסיתי להסביר לה שזוהי תאוריה שלי, אך שוב, אין לי לינק. היא הביאה לי שוב לינק. אני אפילו לא פתחתי אותו הפעם. עברנו נושא ודיברנו על מושג מסויים. הסברתי לה את ההתגלגלות ההיסטוריה של המושג הזה, ומדוע אנחנו לא כל כך מבינים אותו, מדוע היא התבולל בחברה. היא אמרה לי שהמושג לא קיים. גם על זה וויתרתי לה, היא ניסתה להוכיח כמה חכמה ומשכילה היא. אני מבין ללבה כי גם הרי אני כזה. ניסיתי בפעם האחרונה להסביר לה שהדרך שלה לזלזל באמונת אחרים, גם אם זו אמונה מופרחת שדיסני הוא אלוהים ושמופסה הוא הנביא אמת שלנו, היא לא דמוקרטית ופוסלת את תהליך הדיאלוג. היא הייתה אתאיסטים גמורה, אשר פסלה את דברי האובייקטיביים(אני הרי מאוד לא דתי), וקראה לכל טיעון:"לא לגיטימי". דבר לא לגיטימי הוא אם אמונת אחרים סותרת את שלך, ואתה מתנגד בתוקף לאפשרות שאתה טועה. ועוד מעיזים האתאיסטים לבקר את הדתיים, כאילו צרות הדת וצרות ההתנגדות המוחלטת לאמונות שהן הן לא אותו הדבר. 

מה לא בסדר בתרבות הדיון שלה?
- היא ניסתה בכל כוחה להוכיח לי שהיא המשכילה ביותר. באופן גורף ובומבסטי.  אני לא אומר לרגע שהיא לא. אבל היא ניסתה להוכיח את זה דרך שלילה מוחלטת או אימרות עוקצניות ולא מתוחכמות במיוחד (תודה לאל. אני כל כך לא יודע איך להסתדר עם עוקצנות, שהייתי טובע במבוכה שלי מול הדיבור המקולקל שלה.)
- היא לא ניסתה לפתוח את הראש אף לא פעם אחת. גם אחרי שהיא התגברה על שלב ההוכחה לעולם דרך צעקות וזלזול שהיא הטובה ביותר, היא לא הסכימה לחשוב מעט מזווית אחרת. הזווית שלה הייתה איתנה, ולא מבוססת במיוחד. לעולם לא ראיתי אמרות כגון "זה בולשיט", "יש מדע, אז למה שתהיה דת?", "זה לא נכון" כטיעונים הגיוניים ולגיטימים. ראיתי בהם בעיטות מיותרות ופרובוקציות חסרות תחכום ואסתטיקה. 

 הינה סיפור נוסף, קצר בהמון מהסיפור הנ''ל - הגבתי לגברת כלשהי בבלוג. היא חושבת שהיא מיוחדת מאוד, כמו שכולם חושבים. זה בסדר גמור, כולנו חייבים להרגיש שאנחנו מעל הממוצע בשביל להרגיש שיש לנו סיכוי להצליח בשבט הענקי של בני האדם. אני מבין אותה כי גם אני כזה, תמיד הייתי וכנראה תמיד אהיה. בנוסף היא אוהבת מאוד להיות משוגעת ויפה, בדיוק כמו כל הצעירים. היא כתבה על משהו לא מעניין כל כך אפילו, הגבתי על כך בביקורת, התגובה המתוחכמת ביותר שלה הייתה:"מה נראה לך". מצטערת שלא אמרתי "הכל יהיה בסדר", אמרתי לשם שינוי שאת טיפשה לחלוטין (לא במילים האלה, אבל לחתוך את עצמך זה טיפשי וטיפש יעשה את זה). 

ישנה עוד גברת, לה הגבתי גם. היא החליטה שהאינטרס שלי הוא כנראה להעליבה. קראתי למעשה שלה גם טיפשי. אך טיפשי אחר, באופן של התאורייה הגדולה שלי על עוצמת הטבע(האמת שזו לא ממש תאורייה שלי, אני בטוחה שהיא קיימת, פשוט לא קראתי מספיק על זה בשביל לדעת). היא החליטה שזה לא נראה לה, והתחילה להתגונן על עצמה. אמרה לי לעוף מהבלוג אם אני קורא לה טיפשה. אך אבוי, לא קראתי לה טיפשה בכלל! ניסיתי להרגיעה, ולהסביר לה שהיא לא צריכה להתגונן על חכמתה. מעשה ילדותי הוא לצעוק ולנפנף באגרופיה המכווצים לכל מקום, וזה מה שהיא עשתה. הצעתי לה שבמקום לשפוט, תירגע, ובמקום להעיף את המטרדים - דווקא להוכיח שהיא חכמה. היא כתבה שהיא לא חייבת לי כלום. אני גיחכתי כל כך. אני לא אוהב להשתמש באותו השורש במרווחים קצרים, אך זה היה מגוחך.
מה לא בסדר בתרבות הדיון שלה?
- להתעקש שהעליבו אותי, אפילו כשהסבירו לה שלא.
- פוזת הכלבה המגניבה היא הפוזה החביבה עלי. היא טיפשית, רדודה, וחסרת עידון שכלי שהוא. אתה נובך כמו פינצ'ר מפוחלץ במקום להוציא משהו ולגרום למישהו לסתום את הפה. לא לגרום לו ללכת מרוב עצבים, אלא באמת לסתום לו את הפה. 

 הייתה עוד מישהי אחת. פנים מול פנים הפעם. שמעתי מוסיקה באוטובוס. הבי מטאל בווליום המקסימלי שלי. היא ישבה לידי, הגברת המדוברת האחרונה. היא החלה לדבר אלי, בהתחלה לא שמתי לב, הורדתי את האוזניים ואמרתי, בשיא תמימותי וחיוכי המנומס ביותר - "סליחה?" היא החלה לזעום על כך שאני חצוף מאוד שאני תקוע בתוך האוזניות האלה, לא מקשיב לסביבה, ולמה לעזאזל אני שומע את החרא הזה בקולי קולות. היא העציבה אותי מאוד. אני הסתכלתי לרגע מהחלון, מתחנן מהטבע לאיזה עידוד, ובתסכול ועצב אמרתי לה שאם הייתה מבקשת ממני באופן מנומס, הייתי גם מפסיק לשמוע מוסיקה, לא רק מנמיך אותה. אבל בגלל שהיא כעסה עלי והאשימה אותה בפשעים לא קיימים, אמשיך לשמוע מוסיקה כמה שמתחשק לי. היא המשיכה לדבר, אני הרכבתי את האוזניות בחזרה, הסתכלתי שוב בכחול, ירוק וצהוב, והמשכתי לקוות לעידוד שיגיע אחרי ייאוש בני האדם/

אני לא אומר שאני תמיד צודק, אני לא אומר שדעותיי נכונות, אני לא אומר שאני יודע יותר טוב מכם, אני אפילו לא אומר שאני יודע משהו. אבל אני יודע שהאובייקטיביות, הנימוסים, הנועם והאסתטיקת דיבור שלנו הם הדברים החשובים ביותר בשביל לקבל חברה חדשנית, משכילה, נאורה ומודרנית בחברה בה חזון בני האדם, עולם נוח המנגד את מלחמת הטבע, מנגד את הברירה הטבעית. כולנו יכולים להתחמם תחת השמש הנעימה כמו להקת ארנבונים לא פרופורציאונלית, ולהנות מההישגים. המצאנו את השפה במטרה לתקשר באופן נוח וברור לכולם, ולאחר מכן הבנו דבר מה - התקשורת פותרת אי הבנות. אך מדוע שתקשיב לאדם המשפיל אותך, הטוען שהוא טוב ממך, לאדם שנלחם בך? מבחינה אנתרופולוגית ברורה, אדם כוחני לא ייקשיב לאדם כזה ויילחם בו בחזרה, כמו מלחמת מנהיג השבט, א מלחמת "מי מקבל את הממוטה". החלש אמנם יקשיב, אבל הרעלת אותו. הוא לעולם לא יירצה להיות בסביבתך, ורק ייחכה לתרום את חלקו בשביל להפילך מהשלטון. אם הנהגים הפירימיטיביים האלו בלבלו מישהו - 

תדברו יפה זה לזה. תהיו נחמדים. תפתחו את הלבבות האפורים מסיגריות וחוסר חלומות. תמצאו חבר. תמצאו קרבה. הפסיקו נא עם התנשאותכם, אנחנו לא יודעים דבר. אנחנו רק יודעים איך לחיות בעולם הזה, וגם זה בקושי. מדוע, אז, להקשות זה על זה? מדוע במקומות המזעריים ביותר, כמו פייסבוק, ישראבלוג או אוטובוס, אנחנו צריכים להילחם זה בזה? מדוע אי אפשר דרך האינטלקט ופתיחות המחשבה המתפתחת לסדר את מאבקנו? בדרך זו לאו דווקא יהיה מנצח ברור, אבל אם ניצחת אתה מנצח אמיתי. התרסות, קללות, עוקצות עילגת וביטויי חומת הגנה רופפת וישנה בתכנון בנייתה - הם חסרי חן וחסרי פואנטה. הם מרחיקים את בני האנוש מאיתנו, מונעים את התפתחותנו האישית האינטלקטואלית והתפתחותנו האישית הריגשית, הטמונה בנה מהיותנו חלק מהטבע. מדוע לא להפיץ פרפרים, כוכבים ולבבות זה אל זה? מדוע לזרוק בוץ מזוהם לעיניי הזר, שסה"כ לא הסתדר עם רעיונתך? 

 משאלתי הגדולה ביותר לכלל האנושות היא פשוטה: אנא מכם, בואו פשוט נהיה נחמדים זה אל זה.בואו נהפוך את העולם למקום מואר, נוח ובטוח. נפרוץ לחלל כיחידה אחת, אשר מכבדת את כל האינדיווידואלים שבה. בואו נהפוך את העולם למקום שמח. מה שווים חיינו, ללא השמחה? 
בואו נוביל את כולנו לשלום.

לפעמים אני חרד מההתנשאות האנושית. אנשים מתנשאים כל כך, בטוחים לחלוטין שהם שברו את איזור הממוצע הידוע והשנוא והמיוחל. אנשים בטוחים שמגיע להם כבודם, לא משנה מי הם, העיקר הם בעלי תפקידים רבי משמעות (שגם היא מוטלת בספק). על פי התפקיד שהעולם ייעד לך, כנראה, נקבעת מידת הכבוד של פשוטי וגדולי החיים אליך. מין חוק בטבע, מבחינות רבות הגיונו בלתי ניתן לערעור, הרי הצייד הטוב ביותר, החזק ביותר וגדול ביותר ישלוט בשבט בסופו של דבר. אנשים מחליטים על חוקים כאלו ואחרים, ומצפים מהשאר שיכבדו את החוקים המדוברים, כי הרי בעלי התפקידים הם אלו שיזמו את הוצאתם לפועל. הדמוקטיה מנסה לטשטש את זה, ואני לא מסכים ששיטה זו לא עובדת, אך יש לזכור שבשביל מסע בחירות אתה זקוק לסכומי העתק, קשרים, ועוד דברים רבים שאני לא בקיע בהם. אמנם יש שיטות רבות של שיכנוע הספונסרים, שיכנוע הציבור לתרום כספים לקמפיין הבחירות, ובעיקר דרושה עבודה קשה, מאבק, וכמובן קסם אישי. אבל לעזאזל, ממתי הפוליטיקאים הם המעורכים ביותר? הרי האומנים הם המוערכים ביותר! הרוח והנפש הנסגדים! אך אילו אומנים בדיוק? אומנים יפים שמופיעים בבידור, בעיקר חסר תוכן, ואם הוא מלא תוכן, הוא חייב להיות בגבולות הטבו. אם אתה שמנמן אין לך סיכוי, חוץ מתפקיד השמנמן העילג, או השמנמן המצחיק, או השמנמן העגמומי. כאילו חיטוב הגוף הוא הנורמאלי לחלוטין, ואילו שמנמן מסתכם בשומוניו, מבלי אפשרות לליהוק תפקיד אחר. החטובים מתנשאים מעליו, ולא נותנים לו את זכות הבחירה להיות מי שהוא ירצה, לא רק השמנמן.
התנשאותנו היא טבעית, אך בעלי התפקידים, או בעלי האופי החזק יותר, או אלו אשר הצליחו יותר מאיתנו - מערערים לנו את ההתנשאות, ומנווטים אותה אל תלותיות בכוח. בידיעה שהכוח לא שייך לך, בני האדם חייבים לחפש מקום בו יוכלו לדגור על תלותיותם, לחבור אל בעל השפעה וכוח, המתנשא הראשי. ככה דבקים אנחנו בדיוק אל השחקנים היפים והמוערצים שלנו, דבקים בכל הכוח אל הדוגמנות הצעירה, התוססת והמפגרת בשכלה. התנשאות פשוטה של הצורך לחיזור, וההבנה שיש כאלו אשר הגנטיקה הפשוטה שלהם משובחת יותר משלנו. אנחנו נופלים מהמחשבה, אבל חייבים להתקרב. אנחנו מתקרבים באמצעות פוסטרים ושטויות מעין אלו, לא מוכנים לקבל את התבוסה שלנו כתבוסה פשוטה. קשה לנו להמשיך הלאה בחיים שלנו. 

 בעלי הכוח מתנשאים מעל כולם. הם מתנשאים מעל פגיעה אנושית, אונסים, רוצחים, גונבים ולוקחים כל מה שהם רק יכולים מאלו החלשים מהם. הם מתשנאים מעל בעלי כוח אחרים, אשר מנסים להפוך את העולם למקום בטוח יותר עבור כל האנשים אשר כל כך רוצים לחיות. הם מתנשאים מעל החובות הבסיסיות שלהם, ומנצלים את כל מה שברשותם בשביל לעשות כמה שפחות מהדברים אשר אין הם חפצים בו. ויותר מכל, הם מתנשאים מעל הטבע. רוצחים חיות ככל העולה על רוחנו, בשביל הספורט או מתוך אכזריו. צייד עבור אוכל או אמצעי השרדות הוא טבעי ואין, לטעמי, צורך להתווכח איתו, אך לכלוא חיות מסתכנות ולהתעלל בהם רק כי המצאנו משהו כה גאוני כמו נשק - זהו מעשה ניבזי ו...כן. מתנשא.
אנחנו מוצצים מהאדמה כל מה שהיא רק יכולה לתת. כורתים אותה, מקצצים בה, שורפים את האוויר שמעליה, מזהמים את המים. שורפים אוקיינוס שלמים, הורגים כל יצור חי אשר עומד בדרכנו. מייצרים פסולת ולא אכפת לנו בכלל, שהפסולת שלנו לא הגיונית בכלל. אנחנו לא חייב באיזון, אנחנו לא חיים בשלום, אנו רודפים את את זה, אנחנו רודפים את כדור הארץ. אנחנו מתנשאים, בטוחים ששום דבר לא יכול לקרות לנו. אבל האדמה עוד תתנקם בכולנו, המים יכעסו והאדמה תתחיל לטבוח בנו כפי שטבחנו בבנותיה ובניה, ילדיה היקרים. היא תסגור עלינו מכל הפינות, ואולי רק במזל ייקח לה מספיק זמן בשביל לתת לנו לברוח לכוכבי הלכת שלידנו. ואנחנו בטוחים, שאם דבר כזה יקרה, אנחנו נצליח לברוח ושכוכבי הלכת יקבלו אותנו בברכה. כאילו אנחנו אישה יפה, שבטוחה שהיא יכולה לעשות כל מה שתחליט לעשות, רק בעזרת יופייה המשגע. והיא צודקת, עד שהיא תפגוש באישה אחרת, או בגבר אשר לא אכפת לו ממראיה. ככה גם מערכת היחסים שלנו עם הנמצא מעבר לשמיים. מארס ויופיטר יכולים שלא לקבלנו, לא משנה כמה נתחנן ובאיזו טכנולוגיה נשחד אותם. אנחנו יכולים לנדוד לנצח, ואז נבין שאנחנו כל כך מתגעגעים לאדמה הטובה, שהביאה לנו דגן ומים טובים, חיות אשר התרוצצו בשלווה בינינו, מבינות שיום אחד ויטרפו אותן. הן לא רוצות במוות, אבל מקבלות אותו כחלק מהחיים. אנחנו מתכחשים למוות, בכך שאנחנו הורסים כל דבר מסביב. 

 איש לא חושב על נסיעה לכוכב לכת בזמן שהאדמה מתנקמת בנו, אבל אפילו את הפעולות הפשוטות ביותר, שיכולות להציל את הים שאנחנו כל כך אוהבים, או את החורשה שאנחנו כל כך אוהבים, או איזה ארנבון תמים - היא כל כך קטנה בעינינו, בשל אותה התנשאות לא טבעית. אנחנו לא מוכנים להפסיק לייצר כל כך הרבה פלסטיק, לא מוכנים להפסיק להשפיך את הגועל שלנו לים, לא מוכנים להפסיק לשרוף כל דבר, לא מוכנים להשתמש במשהו קצת פחות נוח(כמו מכונית שחמלית למשל) בשביל להפחית את הזוהמה שלנו, לא מפסיקים אפילו להפסיק לזרוק עטיפות ריקות על האספלט, או לכבד את הבית של בעלי החיים, אליו אנחנו פולשים לא חת, ואפילו שם אנחנו חייבים להשתין להם על העיניים ולזרוק את העטיפת פלסטיק המזדיינת.
אנחנו לא חיים בשלום ובהרמוניה עם שום דבר, מתעקשים ומתעקשים שאנחנו צודקים. פעולות פשוטות כל כך יכולות למנוע מוות של האדמה שלנו, אם כולנו, אבל אנחנו לא מוכנים להתחשב בה, אנחנו טובים מדי בשביל זה.

הערה: אני מאמין בהתפתחות האנושות, ושאנחנו יכולים, כמו כל שאר בעלי החיים בהתאם ליכולות החשיבה שלהן, להשתמש במה שהאדמה נותנת לנו. ההבדל הוא בצורת התנהגות האנושית, הגועל שאנחנו לא מוכנים למצוא לו תרופה לא מתוך חוסר יכולת - אלא חוסר רצון מובהק. בני אדם חושבים שהם יותר טובים מהטבע, וזו שטות גמורה. הייתי רוצה שנעבוד בשביל לשמר על הבית שלנו, מקום לצחוק על כל צרכיו ולא לתת לו יד. אנחנו שוכחים שבלעדי ההזדמנות שהוא נתן לקטני החיידקים הפרימיטיביים והפרה היסטוריים - לא הייתה לנו את האפשרות לחיות, להזדיין, לאכול, להנות, ולחפש את משמעות החיים.