קשקושי פילוסופיה נכחדת

זה ממש נורא, איך שהאנשים מתהלכים כרגע. ממשיכים בפעולות הפשוטות האלו; הם עובדים ולומדים, ומכינים אוכל לעצמם ולילדים, והם מוציאים את הכלב וממשיכים לדבר זה עם זה. והטלפון נמצא הרי בידיים של כולנו, מפחדים שאולי יפורסם שם כלשהו של אדם שאנחנו מכירים, אבל יש אנשים שמפחדים לראות של מסויים. ושמות מסויימים זה קשה, במיוחד כשהחבר שלך והבעל שלך או אולי אבא שלך נמצא שם איפשהו. 

כולנו תמיד אומרים לעולם:"בואו תנסו לחיות כשמפציצים אתכם". והאמת, שעכשיו, אזעקות זה לא נורא כל כך. אמנם אני לא חיה בעוטף עזה, ואני לא יכולה להעיד על האזעקות בעוטף עזה, אבל לרובנו האזעקות לא נוראיות כל כך. אנחנו יושבים בשקט במקלט, או הולכים בשקט למרחב מוגן, ומיוחד ממציאים המון בדיחות מוצלחות על החמאס ועל ההפצצות. הן באמת מצחיקות, בכל העולם צוחקים מהן. וזה באמת לא כל כך נורא. זה אמנם מזעזע אותך למדי לחוות אזעקות בפעמים הראשונות, אבל אחרי זה כולם בסדר למדי עם זה. 

המצב שונה כשמדובר במישהו שאתה מחכה לו שיחזור. מישהו שאתה מחכה לו שיחזור הוא אולי המצב הנורא ביותר שאדם יכול לחיות בו, כי מדובר בחוסר וודאות מוחלטת, בחוסר אונים שאין כמותו. אתה יודע שאנשים מתים, ואתה תוהה אם מישהו שלך ימות. כמובן שכולם מרגישים רע עבור האחרים, אבל בשורה התחתונה, מובן שאתה דואג לאדם שלך. ויש אנשים שהאדם שלהם כבר מת, כשהוא היה בן 20 או 40. לא תמיד בן 20 כי הוא רצה - בסה"כ, בן 20 כי הוא חייב. לוקחים בנים צעירים ומתלבישים אותם במדים ומאמנים אותם לקראת דברים כאלו בדיוק, והם חייבים לעשות את זה. לא משנה כמה זה ברצון טוב, הם חייבים כי צריכים להגן על חלקת האדמה שלהם ושלנו. היא פגיעה ורגישה, ומישהו צריך להיות שם ולמגר את האלימות וההתקפות אליה.

וזה משהו שהעולם המערבי יכול להבין? לקחת ילד בן 18, לגייס אותו כי אין ברירה, לשלוח אותו לאויב כי אין ברירה, ולחכות לו שיחזור כי אין ברירה? איך מבינים משהו כזה? ללכת לעבודה ולשאול את כולם האם הם בסדר, האם הם הכירו מישהו שנפצע או נהרג? 

לי אין אף אחד בעזה, ואני שמחה, אין מה להגיד. אבל אני מרגישה אותם כל הזמן, את האחרים, אלו שלא יקרים לי בחיי. אני מרגישה אותם כי תמיד יש מישהו שמכיר לפחות מישהו שמישהו אצלו נהרג. מספר בלתי מבוטל של אנשים מכירים מישהו שנהרג, באמת מכירים, לא רק בשם ואולי בתמונה. כמה זה נורא, כמה לעזאזל זה נורא. 

יכול להיות שלא היינו צריכים להיכנס, ויכול להיות שאנחנו כובשים, ואתם יכולים להגיד מה שאתם רוצים, אבל אי אפשר להתייחס אלינו כאל מרושעים. אנחנו לא מרושעים כי אנחנו חווים את זה פעם לכמה שנים, באופן כמעט קבוע. אנחנו לא מרושעים כי למרות שישראל לא ידועה בסבלנות והאהבה שלה לאויב, בואו נראה אתכם מתחילים את החיים בגיל 20-21, ובואו נראה אתכם סובבים סביב זה, ובואו נראה אתכם בעיקר מחכים. כל כמה שנים, באופן קבוע, פשוט מחכים. לראות תמונות של נערים צעירים, ולהגיד:"תודה לאל". לא כי אתה אדם מרושע, לא כי לא אכפת לך מחיי האחר, אלא כי יכול להיות שזה יהיה פאקינג הבן שלך. 

ניפגשנו בבית המרחקת. לא, לא הכרנו שם, הכרנו מזמן בבית הספר, כשבסה"כ התחלתי ללמוד בתיכון. אני לא זוכרת בן כמה הוא היה, אבל אל תחשבו שמתפתח כאן איזה סיפור אהבה יפה; בכל פעם שאני רואה אותו ברחוב עמוד השדרה שלי חוטף צמרמורת נוראית, אני מפסיקה לנשום לכמה שניות, מנסה לא לבהות, לא לתאר את הגועל שאני חשה כלפיו.

אני כבר לא זוכרת מדוע אני חשה את הגועל הזה. אני יודעת שהוא אמר משהו לי, ואני זוכרת שהוא היה סטוקר של חברה-אויבת נעורים, ואני זוכרת שהייתה לו בעיית עור. לא משהו חמור, אבל משהו מרתיע כשלאדם יש אופי מרתיע. אני זוכרת שהגדרתי אותו בתור ''פסיכי'', כששאלו אותי מה קרה, כי לא באמת קרה הרי שום דבר. אני לא זוכרת אם הוא עשה לי באמת משהו רע, או שהוא הרתיע אותי כל כך על האדם שהוא. אני לא זוכרת איך באמת הכרתי אותו, אבל נזכרתי לפני כמה ימים על היום שבו פגשתי אותו בבית המרקחת.

היה חורף, התלבשתי יפה באותו היום, זה היה עוד בתקופה שדברים שכאלו היו משנים יותר מדי. הטור היה כל כך ארוך, ואני כנראה חיכיתי לקנות גלולות, והוא כנראה חיכה לקנות משהו נגד בעיית העור שלו, אבל לא שאלתי. לא פניתי אליו בכלל, לא אמרתי לו היי. אז זכרתי למה הוא כל כך הרתיע אותי, והרגשתי פחות אשמה על הצריבה הקטנה בבטן והשיתוק הקצר. אני ניסיתי להמשיך לקרוא את הספר שלי, אבל הוא ניגש אלי ואמר היי. קשה לי להסתכל על אנשים שקרה לי איתם משהו בעיניים, כי אני בדר''כ מתחילה לבכות מצער או מכעס, אז התעסקתי עם פתקית מספר הטור והחזרתי לו היי בחזרה. חייכתי, לא כי קרה משהו נחמד, אלא כי אני נחמדה. אני מרגישה רע עליו בגלל בעיית העור הארורה הזו, ואני יודעת שכולם נרתעים ממנו, אז ניסיתי לגרום לו להרגיש קצת יותר טוב. כל המחשבות האלו עברו לי בראש בכמה שניות פשוטות, והרמתי את המבט וחייכתי אליו. 
"מה את עושה כאן?" - שאלה מטופשת, כמובן, אבל צחקתי כאילו הוא סיפר בדיחה. הוא לא התיישב כי לא היה מקום להתיישב, אבל בדיוק נכנסה אישה מבוגרת אז קמתי ונעמדתי לידו. היה לו ריח של בושם חמוץ. שאלתי אותו מה שלומו.

"בסדר, בסדר, בצבא."
"אוה, ואיפה אתה משרת?" - כל כך נוח לדבר על הצבא הזה. אני יודעת לשאול את כל השאלות הנכונות, וכל עוד לא שואלים אותי למה לא התגייסתי, אני יכולה לקשקש על הצבא (מטעמי נימוס) זמן ניכר לשיחת חולין מנומסת.
"במקום-כלשהו-שברח-לי-מהראש-אבל-לא-היה-ממש-חשוב-" הוא התבייש קצת, ריחמתי עליו, ואמרתי לו שהכל שטויות, שאני עושה שירות לאומי מזעזע ובכלל לא חשוב, ואז כמובן אמרתי לו ש''הכל חשוב''. זה מה שכולם תמיד אומרים הרי, שלא משנה מה אתה עושה זה חשוב. לנגב למישהו את התחת היה יותר חשוב ממה שאני עשיתי, וכמובן גם מה שהוא עשה היה יותר חשוב ממה שאני עשיתי, ככה שעודדתי אותו מעט.
"שטויות. תשתחרר ותזיין את העולם, אתה יודע." אמרתי נטו בנימוס. הוא לוזר. הוא לא לוזר רק בגלל שהוא מרתיע, סטוקר או נראה חולני. הוא לוזר מכל בחינה - אף אחד לא אהב אותו, הוא לא היה גאון, הוא לא יצר משהו מוצלח. ידעתי שאין לו חברים וידעתי שהציונים שלו בקושי מגרדים את הממוצע. כמובן שזה סופי, אבל על פני השטח לי הוא נראה לוזרי למדי. ובכל זאת, ההערה התמה והטיפשית הזו גרמה לו לחייך. לא סתם, ממש לחייך, ככה שהעור החולני שלו נמתח והפך לעוד יותר חולני. תהיתי אם הוא לא מחייך הרבה בגלל שזה מרתיע אפילו יותר. אמנם, אותי זה לא הרתיע, לי זה גרם לתהות. אולי הוא בכל זאת טוב במשהו, חשבתי לעצמי, וחמימות לא טהורה, עדיין הוא עמד קרוב מדי לטעמי, התפשטה בתוכי.
"אני הולך ליצור סרטים. אחרי שאני משתחרר אני אלמד קולנוע, והולך לכבוש את הוליווד." הוא אמר בביטחון. ממש בביטחון.

חשבתי לעצמי שזה בטח עוד אחד שחושב שהוא יצליח ליצור והוא לא, הרי הוא כל כך לוזר. כלומר, אולי גם אני אסיים בליגת הלוזרים הזו; אותם חבורת אנשים שחושבים שהם גאוני יצירה ושייצאו מהם סופרים, מוזיקאים או במאים מופלאים. אנשים שרואים ביצירה, בתחביב הזה, את הכלכלה והחיים שלהם. כמובן שגם אני חושבת ככה, כמובן שגם אני מפחדת לסיים בתור לוזרית, אבל כמובן שאני גם מאמינה בעצמי. אני חושבת שיש לי רעיונות טובים, אבל כמעט אף אחד שהכרתי לא גרם לי להאמין שהרעיונות שלו טובים. הרב היו אנשים מאוד מעציבים שהיו בטוחים שיהיו סופרים ויוצרים ושחקנים, כשלמעשה לא ידעו לעשות כלום ובחרו לעצמם איזה עיסוק פנאי שעליו הם ביססו את העתיד. אני תוהה מה הם חושבים עלי, האנשים האלו, ולכן אני לא מספרת, אבל אני תמיד שואלת.
אולי הוא לא כזה לוזר כפי שחשבתי, אולי אני לא נותנת לו הזדמנות, אולי יש לו רעיונות טובים. כמעט יצרתי פעם סרט קצר, אנשים התלהבו ממנו, ולכן הרשתי לעצמי לעשות כאילו אני מבינה בנושא ושאלתי אותו מה הרעיונות שלו. 
"אוה, יש לי המון רעיונות. ממש טובים." הוא הכריז.
"אוקיי, באיזה ז'אנר למשל?"
"אימה בעיקר, משהו פסיכולוגי ופסיכודלי. כבר התחלתי לכתוב תסריט."
'כל הכבוד!', חשבתי לעצמי, כי אפשר לחשוב כמה כבר מהיצירות שלי אני סיימתי. שלא נחשוב שלא ערכתי אף אחת מהן (עדיין). ובכל זאת, הוא נשמע לא רציני. אני לא יודעת מה זה היה, אבל זה נשמע חובבני מדי. כאילו הוא משתמש במושגים של אחרים, מושגים שנקלטים במוח של בן 14.

"תספר לי עליו." דרשתי ממנו וחייכתי.

והוא סיפר לי.

הוא סיפר לי את הרעיון הכי גרוע בעולם.

ואז הוא סיפר לי עוד אחד, ואמרתי לו שזה צפוי מדי, ילד שמתעורר, לא זוכר שום דבר, וצריך להילחם ברוח כזו וכזו ובשד כזה וכזה ולהציל את העולם. אמרתי לו שזה צפוי מדי שלדוקטור רשע שעושה ניסויים בבני אדם יש עבר קשה בתור אדם שאבא שלו עשה עליו עינויים. אמרתי לו שאלו סיפורי רקע נחמדים, אבל הרעיון, או לפחות ה''איך'' של הרעיונות, היו אמורים להיות גאוניים.

הוא התעקש והמשיך לספר לי. הטור הזה היה כל כך כל כך ארוך, חיכיתי שם בערך שעה ורבע, והיה לו את הזמן הזה לספר לי על כל הרעיונות הצפויים והבלתי מקוריים בעליל. כששאלתי אותו על זוויות צילום, כששאלתי אותו על משפט או על קווי מטהר (מטפוריים) של הדמויות, לא קיבלתי יותר מאשר הדמויות שחלמנו וכתבנו עליהן בתחילת חטיבת הביניים. הרעיונות האלו נראו כמו חתיכת תסריט שכתבו חובבים, שנלעס על ידי חובבן, יצא החוצה לאור העולם בשנית כשהחובבן הקיא, ועכשיו מנסים להפוך את המילים המכוסות בקיא לרעיון של ממש. תיאור קצת קשה, כן, אבל זה מה שזה היה. זה לא היה התיאור הרגיל, של אנשים צעירים שעדיין לא גיבשו רעיונות אבל יש להם לפחות משהו בידיים. זה היה כל כך גרוע, זה היה מעבר לחבורת האנשים שכל כך פחדו להיות לוזרים, הוא היה מאותם האנשים שבוודאות ייכשלו.

"תחשוב על משהו אחר, זה קצת...טוב, השתמשו ברעיונות האלו בעבר." הייתי חייבת ליידע אותו, הייתי חייבת להגיד את האמת. הוא נעלב. הוא לא סתם נעלב, הוא נעלב והלך לצד השני.

ראיתי אותו לפני כמה שבועות. עברה יותר משנה מאז שפגשתי אותו אז, ולא יכולתי שלא לתהות אם לא צץ לו רעיון טוב יותר.  

אי אפשר להימנע משיחות על פוליטיקה עכשיו, ואני מאוד נהנית, כי הרי תמיד אומרים לי "תסתמי את הפה שלך עם כל קשקושי הפוליטיקה המדכאים האלו". עכשיו כולם מקשיבים לי, לפעמים מקשיבים לי בשקיקה, לפעמים שואלים אותי שאלות, לפעמים מתווכחים, ואנשים שבאמת מבינים עניין עונים על השאלות שלי. אני מאוד צנועה, אני לא מפרסמת את הפרשנויות שלי כי אני עדיין רואה את עצמי בתור צוציקית בת 20 שלא יודעת מספיק בשביל לאחד את המילים שלי ולהפוך אותן למוצקות וכתובות, אם אני טועה, אני לא רוצה שאיזה מישהו יחשוב במקרה שאני צודקת. וכמובן, אני לא רוצה להיות מקור ללעג, כי יכול להיות שאטעה (מאוד יכול להיות). בכל מקרה, זה לא משנה כמה אני צוציקית בת 20 שעדיין לא בטוחה בראייה הפוליטיקית שלה מספיק בשביל לפרסם אותה - אני מאוד גאה בעצמי שאני אכן משתדלת להבין את המצב. אני מעבר לקוראת עיתון ומעבר למתעדכנת, אני חושבת על העניין עם עצמי, מפתחת אותו עם אחרים ובעיקר מנסה להבין את כל הצדדים.

העניין הוא שהציבור, למרות שהוא לא אגיש כרגע כי ישראל מותקפת, עדיין לא מנסים להבין. אני לא מדברת כמובן על הבנה מוחלטת של כל הצדדים, אני לא מתכוונת לרמה שאני שואפת אליה כיוון שאני רוצה ללמוד ולהתקדם בתחום דרך התקשורת או דרך לימוד ומחקר, אני מתכוונת להבין איפה לעזאזל אתה חי.

שוב, אני לא מתכוונת לספק את הפרשנות שלי למעשי החמאס כי אני לא חושבת שאני עדיין מספיק בשביל זה, אבל בגדול, תמיד הסברתי שלדעתי החמאס נמצא במלכוד אזורי, עולמי ופנימי, מכל מן סיבות: נפילת האחים המוסלמים, המצב של סוריה ואיראן, התפקידים האסטרטגים של ערב הסעודית וירדן, המו''מ, הממשלה הישראלית וכמובן אבו מאזן. איחדתי את הידע שלי ובגדול, וראיתי אחרים שחושבים כמוני (מה שהעלה לי את הבטחון העצמי כמובן), החמאס צריך לעשות המון צומי והמון רעש בשביל לזכות בהתייחסות שהיא, שתביא להתחזקות כזו או אחרת. האם אני צודקת? אולי, אבל אני תוהה אם אנשים בכלל מנסים להבין מה קורה בעולם שבו הם חיים. מילא היה מדובר בצפון אירופאי, אבל כשאתה צריך לחיות על פי לוח זמנים פוליטי ובטחוני מסובך ואפילו מתסכל, כשנופלים עליך טילים, כשישראל גם היא נמצאת במלכוד כבר עשרות שנים - הגיע הזמן שאנשים יתחילו לנתח את המצב מעבר ל''הם תוקפים כי הם טרוריסטים\חיות", וגם מעבר ל"הם תוקפים כי ישראל רעה אליהם וכובשת אותם". אני חושבת שאנשים צריכים להקשיב יותר למה שקורה, אנשים צריכים להבין מה קורה סביבם, ולא להסתפק ב"יש אזעקה כאן וכאן'', כיוון שזו התכחשות ומעט קטנות דעת. אנחנו חיים במדינה מסובכת עם פוליטיקה בעייתית ומצב בטחוני רעוע. לא לשכוח שהעולם לא חושב טוב על ישראל כמדינה, וגם לא בדיוק חושב טובות על ישראלים כפרטים (ועזבו בצד בכלל את כל עניין היהדות). הישראלים תקועים מעט בבועה שלהם, מתעניינים אבל לא באמת מתעניינים במה שקורה להם, מנסים להעביר את היום, אבל מתעלמים מכך שחסר לציבור את הידע בשביל לפעול טוב יותר. לפעול טוב יותר עבור עצמם, וטוב יותר עבור המקום שבו הם חיים. 

דעה זו היא בעצם חלק ב' לפוסט הראשון, שבו אנשים פשוט מחלקים עצמם לכאלו ואחרים, חיים בתוך ה-X הזה ומתים בתור ה-X הזה, כשהם אפילו לא חשבו על עקרונות ה-X בעצמם. ידע זה כוח, ואי אפשר לדעת הכל, אבל אנחנו בהחלט צריכים לשאוף לדעת לפחות מה קורה במקום שאנחנו חיים בו.

שאננות שהיא מאפיינת את המלחמה הקטנה שלנו עכשיו, אנשים לא ממהרים ללכת למקלט, ורבים צוחקים על המצב כאילו הכל בסדר. אמנם כן, כיפת ברזל מנחת גם אותי, גם אני לא רצה בבהלה, אבל מבצע ''צוק איתן'' הוא מעבר לאזעקות בישראל. יש לזכור במי אנחנו נלחמים, מה אנחנו מרוויחים ומה אנחנו מפסידים, מה החמאס מרוויחים או מפסידים, ומה בכלל עם שאר האנשים שחיים בעזה. לדעתי, אם אנחנו חיים במשטר דמוקרטי, חובתנו לדעת מדוע אנחנו מצביעים למפלגה כזו ואחרת ואיך מפלגה כזו ואחרת ואנשיה תפקדה או תתפקד במדינה ובאיזור, במה תתרום ובמה תפגע. אסור להיות שאננים למצב, במיוחד לא אם אנחנו חיים במדינת ישראל.