קשקושי פילוסופיה נכחדת

סלחו לי שלא כתבתי כמעט שבועיים בדיוק. חיי האישיים ירדו פחות או יותר לרמת פח, ובשבועיים האלו תכננתי לעצמי תוכנית איך לצאת מהמצב המסובך ריגשית שנתקעתי בו. אמנם הפתרון לא בדיוק התגבש עד הסוף, אבל עסקתי בעיקר בקריאה ומדי פעם בכתיבה יוצרת. שקעתי בהארי פוטר ובמנגה המצויינת והמומלצת של יוגי-הו. לא היה לי חשק להתערב בעולם החיצוני והממשי, ושקעתי במין דכדוך מנומנם. בסופו של דבר הרמתי היום את העיתון בדרך לרכבת, ועלה בי אותו הכעס וניצוץ הביקורת, עליהם אני לא מוכן לוותר, אותם אני מברך על בואם. 

-   -   - 

המצב המזרח התיכון הוא עניין מרתק, תכסיסי החרדיים יעסיקו אותי עד יומי האחרון על אדמת ארץ זו, אבל דווקא ידיעה קטנטנה היא זו שהעלה בי את הניצוץ הנשכח. 

ביטלו את המיצ''ב, ועכשיו רוצים לבטל כמה בגרויות(בהיסטוריה, ספרות ותנ''ך), ולא להשתתף במבחנים בינלאומיים. כידוע, מערכת החינוך וההשכלה היא אחת מראי איכות החיים והתפתחות המדינה והמקום. המקום שבו אני חי לא ממצא אותי מבחינות רבות, ולמרות שכבר יצאתי ממערכת החינוך, השמלה הבלויה שלה תמיד הציקה לי. לא הבנתי למה לא מתקנים דבר כה יקר, כה חשוב ומשמעותי. 

רוצים לבטל את המיצ''ב כיוון שהוא הפך לתחרות הריאלי של בתי הספר, רוצים לבטל את הבגרויות ההומאניות כי אי אפשר להעריך אותן בציון וכיוון שיש יותר מדי בגרויות, ואין לי מושג למה לא להשתתף במבחנים בינלאומיים. אולי בשביל הערכים המטומטמים האלה שהשר היקר פירון מדבר עליהם. וכמובן שישראל מעצמה, אז למה לא להשתתף במשהו כל כך מינורי כמו מבדקים בינלאומיים. 

צריכים תחרות. אני לא יודע באיזה מין בולשיט פירון ולפיד היקרים חיים, אבל הערכים זה קשקוש. חלק מהערכים הם בכלל כפייה דתית לשמה, אבל נניח את זה בצד. הערכים מגיעים ביחד עם למידה וטכניקה של המורים. מביאים מורים טובים, שמלמדים על נושאים טובים, וכשהם עושים זאת כמו שצריך, צומחים ערכים. ערך הכבוד יגיע כשידעו איך להנהיג משמעת בנוער הישראלי הבלתי מרוסן, ערך הסובלנות והסבלנות יגיעו בלימודים הומאניים, בלמידת החשיבה הביקורתית, בהעלת נושאים והדיון בהם. ספרות והיסטוריה לא מכתיבים במחברות עבות ומקושקשות, הן אלו שמטרדתן ללמד על ערכי הומאניות ועל הביקורת החברתית והחשיבה החברתית. ערך שיתוף הפעולה יגיע ברגע שבית הספר ישאוף לפרוייקטים גדולים בין תלמידים. באופן הקלאסי ביותר - כמו לבנות ביחד הר געש לשיעור מדעים בכיתה ה'. הייתי מת לבנות הר געש בכיתה ה'. הערכים מגיעים ביחד עם הלמידה, לא על חשבונה. ובכל זאת, עם כל הכבוד, תפקיד בית הספר הוא משמעת, מטרה ולמידה. לא ערכים תנ''כיים, "כל הכבוד שהוצאת 70 תלמיד מבריק שכמותך", ושינון. 

יש יותר מדי בגרויות? איפה יש יותר מדי בגרויות? אתם יודעים מה יש יותר מדי? תלמידים בכיתה ושעות מיותרות. פעילויות טיפשיות מבזבזות זמן ויעילות, וביחד עם הכל - לסיים בית ספר בשעה שתיים וחצי זה מוקדם. תיכון הוא דבר רציני יותר מזה. 

נתניהו העלה נקודה ממש טובה. מבלי שיהיו בגרויות בהומאני - הם יהפכו למקצוע סוג ב'. למה אם איך מדד וערך, אין סיבה להשקיע בדבר. הלמידה כלמידה כי דבר חסר תועלת, ברגע שיש לה תועלת - אתה תשקיע ותלמד. בחיים לא השקעתי בשל''ח, מצטער, והייתי מש''צ. לא השקעתי בשל''ח לא כי זה לא חשוב, אלא כי לשל''ח אין מבחנים אמיתיים ובגרות שהיא. ממילא שיעורי המתמטיקה והאנגלית הם היחידים שנלמדים באופן רציני, ההומאני בקנטים, ולהיות היסטוריון זאת די פאדיחה. ואתם טוענים שאי אפשר לעמוד בגרות בהיסטוריה בציון? הייתה לי מורה מצויינת שידעה להעריך את הבגרות שלי. היא הביאה לי 99 בגלל חוסר דיוק מסויים. תביאו מורים טובים שיודעים באמת מה זה להיות מורה, ולא חבורת אספסוף שלא הצליחה בחיים אז היא מלמדת ומעצבנת את אנשי העתיד לקקי. 

זה מביך, מערכת שמעמידה "ערכים" על פני השכלה. בואו נראה אותנו מגיעים לחלל עם ערכים ומבלי מדד ויכולת. 

הרבה יותר ערכי מכל מה שלמדתי בבית הספר. 

תמיד הייתי קיצוני למדי בנושא מוסר. תמיד ניסיתי להימנע מלדון על הנושא עם אחרים, כי תמיד ראו בי פנאט קיצוני למוסר. בודדים אמרו לי ללכת ללמוד משפטים ולהפוך לשופט. הייתה תקופה שרציתי באמת להיות שופט, אבל פחדתי שאני קיצוני מדי, ואני ממילא לא סמכתי על עצמי מספיק.

אם היה לי Death note, כמו באנימה המפורסמת, הייתי נוהג כנראה כמו קירה. הייתי קוטל את הרוצחים והאנסים מבלי לחשוש, מבלי לחשוש מייסורי מצפון. האמת שמוזר לי מאוד, שאין עונש מוות לרוצח או אנס (כן, תמיד ראיתי באונס פשע נבזי בדיוק כמו רצח). היה לי מוזר מאוד, שאפשר לשחרר אדם מהכלא על התנהגות טובה או שיקומית. אין סיבה לא לערוך משפט חוזר במידת הצורך. נכון שיש את הסיכון שהאדם בעצם הופלל, אז אין להטיל עליו עונש מוות, פן תתגלה הטעות. וכמובן שמישהי יכולה לשקר ולתת ראיות מדהימות ומשכנעות על כך שמישהו אנס אותה, והיא יכולה להיות שקרנית מדרגה ראשונה שנפטרה מאדם כלשהו בגלל שהיא הקורבן. אבל ביחד עם זה, טעויות קורות. זה נורא להגיד את הדבר את זה, אבל זאת עובדה ידועה וברורה שאין להתכחש לה. לכן לעולם לא ראיתי בכך שרוצח נטו ייקבל עונש מוות נטו, אלא יש לחשוב ולחשב את כל האופציות והתסביכים. משפט אייכמן זאת דוגמא לא רעה, כיוון שלדעתי, הוכיחו בצורה מספקת בהחלט את אשמתו. 

תנאי הכלא גם הם מקלים מדי לטעמי. "אבל גם הם בני אדם" זאת טענה פופולרית יותר משחשבתי שתהיה. אני תוהה עד כמה אם סופר הומניטרית תטען טענה זו אם האנס של הילדה שלה יישב בכיף בתא הכלא שלו, ייקרא ספרים ויגלוש באינטרנט. אלה אמנם לא חיים שאיש היה רוצה, בכל זאת לחי יש זיקה לחופש, אבל אני לא מבין למה לא לכלוא פושעים בתאים קטנטנים, כשכל מה שהם יכולים לעשות הוא בערך כלום. זאת ענישה הוגנת, זאת ענישה מפחידה. 

השיקום גם הוא יכול לקרות, אבל אני לא רואה צדק בכך שאדם שהיה עד כדי כך מסוכן ישתחרר לחופשי בגלל שיקום. שוב, ברוצחים ואנסים אני רואה כהמנצחים הגדולים במשפט הנבזות, כאלו שהורסים חיים לחלוטין, כאלו שהחברה צריכה לגנות, ולהעניש כראוי. 

"אבל אונסים לא רצחו" זאת גם טענה פופולרית. נכון, הקורבן חי, אבל לפעמים בחיים יש מועקה גדולה מבמוות. ואולי הקורבן יכול להשתקם, בשונה מקורבן נרצח, אבל האונס פופולרי כל כך, חייתי כל כך ומסוכן כל כך, שאני לא רואה סיבה שיש להקל על אנסים בהשוואה לרוצחים. 

מאסר עולם צריך להיות מאסר עולם - עד יום מותו של הפושע. עשרים שנות מאסר זה דבר אחר לחלוטין. אולי למטריד מינית. 

מקלים יותר מדי עם פשע. אמנם גם 20 שנות מעצר זה עונש נורא, אבל הוא לא שווה ערץ לטרגדיה שהפושעים גרמו לחברה ולפרט. לגבי כאלו ששפיוטתם עטמדת בספק הסיפור כמובן שונה לחלוטין. הם אנשים חולים, ובחולה צריכים לטפל. אם הוא לא משתקם, הוא ממילא כלוא במשך כל חייו בבית החולים הפסיכיאטרי, ככה שהדבר לא מסוכן לחברה. 

אבל עונש מוות יכול לקרות רק בחברה מתוקנת. בישראל אסור שהדבר ייקרה, כיוון שהערבים יחושמלו כאן על ימין ועל שמאל, ואילו יהודים-ישראלים וכמעט-יהודים-ישראלים יזכו בנסיבות מיוחדות. אירוני, שרק עולם מתוקן יכול לאפשר לעצמו עונש מוות. אבל כפי שאמרתי, טעויות קורות. לפעמים בכוונה.

- - - 

אני מאוכזב מעט מהעולם, לכן אני שוקע בעולם בדיוני. קשה לי אפילו להשקיע זמן בבלוג זה, אותו הבטחתי לעצמי לא להזניח אף פעם, אבל הוא ריאליסטי מדי.

כמה שעושים רעש מתאונות דרכים, כאילו זה איזשהו אירוע מפתיח ומרגש. האמת שזה לא מרגש כלל, ואנחנו הרי ממש לא שומעים על כל תאונות הדרכים. 

בחטיבה היה לי שיעור זה"ב, כלומר - שיעור זהירות בדרכים. סיפרו לנו כל מיני סיפורים על אנשים שמתו או כמעט מתו בתאונות דרכים, על הסיבות לתאונות הדרכים, ודרכים למנוע אותן. אפילו היו לנו פעילויות מגניבות למדי: נכנסו לתוך אוטו שמתהפך, ומראים לנו כמה החגורה שומרת עלינו, הביאו לנו משקפי "אלכוהול", משקפיים שדרכן אתה רואה כדרך אדם שיכור. זה היה אפילו די מדויק לטעמי. המון דברים מהסוג הזה, ביחד עם המון חוקים, שחלקם נראו לי משונים ואף מיותרים (אין סיבה למלווה חצי שנה, אלא אם אתה חי במשפחה כמעט מושלמת). אחרי שעליתי לתיכון, לימדו אותנו תעבורה. שיעור מיותר בעליל, לא מעניין, ומי שעשה תאוריה נרדם, ומי שלא עשה תאוריה (כמוני), פשוט חיפש דרכים יצירתיות להתחמק מהשיעור מבלי שיעשו להם יותר מדי בלאגן (אני תמיד הצלחתי למצוא כל דרך שהיא). אני לא זוכר ממנו אפילו דבר אחד. לא כמו שאני לא זוכר מפיזיקה, כימיה או ספרות - אני לא זוכר אפילו את הפרט הקטן ביותר, כמו את השם של המורה. כלומר - זה בזבוז זמן.

הבעיה של ישראל מובנת כל כך שזה עצוב. גישת "אני לא פרייר של אף אחד" דופקת לנו את החברה. היא אפילו דופקת לנו את הפוליטיקה, בשביל לא לצאת פריירים, הממשלה מוציאה עכשיו עדיפות תקציבית להתנחלויות במקום למקומות שבאמת מוכרים כשטחי ישראל, דווקא עכשיו, כשיש שיחות שהטעם בהן מחמיץ יותר ויותר עם כל המהלך של הממשלה. אבל לשחרר אסירים לא מוציא אותנו פריירים בכלל. אבל זה לא ענייני כרגע. 

גם במערכות יחסים מצאתי יותר מדי פעמים את האידיאולוגיה הישראלית. כל כך הרבה בקשות נענו בשלילה, ובכל פעם שנעניתי בחיוב - קיבלתי צחקוקים, ומהחברים הטובים באמת ביקורות קטנות. המשפט "X מנצל\ת אותך" קפץ רבות במהלך החיים בתור פתי נחמד. אני נחמד, אבל האידיאולוגיה הישראלית הנפוצה הפכה אותי לפרייר. בזמן עבודה, שמתי לב שלקחתי על עצמי את המשימות הקשות או המרגיזות, ואילו לאחרים שעבדתי איתם בשיתוף נהגתי לתת את העבודות הנעימות יותר. שמתי לב שזה לא חזר אלי כמעט אף פעם, אולי רק עם כמה וכמה נשים נעימות, או כמה גברים חסרי ביטחון עצמי. אבל הביטחון העצמי הישראלי משמעו לא להיות בנאדם נחמד כל כך, מנומס כל כך, נותן כל כך. הכל הם עניינים של תן-וקח, אבל לעולם לא תתן ראשון. הרי איך תדע אם יחזירו לך? 

אני לא אכנס לרבדים הפילוסופים של נתינה, אני לא חושב שמטרת האדם היא רק לתת מעצמו בשביל להיות בנאדם כמה שיותר טוב, אבל אני מאמין גדול מאוד בנימוס. הנימוס הציל אותי, מתקשה חברתי מוצהר, אינספור פעמים. וגם כשקצת השתפשפתי עם הסובבים אותי והפכתי לאדם חברותי ונעים להפליא, הנימוס הפך את האווירה למהנה באופן טבעי. רבות הן החוויות ה"פרייריות" שעשיתי בחיי, ונהניתי מרובן המוחלט. חלקן התבררו לפתי שכמותי כמו ניצול גמור, ובכל זאת, לא עיקמתי אף על עצמי כמעט אף פעם, אני ביקרתי את החברה. לעזור למישהו ללמוד בחטיבה היה הניצול של הילדים הגדולים, המניפולטורים, או אלו שהתחברו עם ילדים בודדים אבל טובים בלימודים. אני עזרתי כי הייתי נחמד, אבל אז הייתי פתי מוחלט. עכשיו אני פתי כמעט מוחלט. אבל כאן האוכלוסייה לא אוהבת להיות פתית, היא לעולם לא רואה נועם בסדר נחמד בין אנשים, תמיכה הדדית, אולי אפילו עם מעט רוח קרירה של הסכם בין זרים. הנועם הישראלי מתבטא בצעקות והומור רועם מדי, גם כשאתה נמצא במקום ציבורי שאף אחד לא רוצה לדעת בו מה השמנה ההיא בטייץ אמרה לשמנה ההיא בסקיני, ולמה זה כל כך מצחיק. 

הכביש הוא המחיר לאידיאולוגיה הישראלית, פלפל הסוחרים שהעם היהודי ניחן בו בעבר, הפך לחוצפה טהורה שאנחנו מתגאים בה. מתגאים בה עד כדי כך שאתה תחתוך בכביש, ואתה תפנה במקום שאתה לא צריך לפנות בו, ולחנות עקום כי אף אחד לא נמצא כי הגעת לפני שעות העומס (וזה לא משנה בכלל שעוד עשר דקות מאות אנשים ירצו לחנות, והאוטו שלך יפריע). ובאיזשהו שלב אתה כל כך חצוף שזה מחלחל לבפנים, וקורות תאונות. 

לא הייתי צריך ללמוד לחגור חגורה, זה היה אמור להיות השיעור השני והפחות מרכזי. היו צריכים ללמד אותנו על נועם הליכות ונימוס. על הדדיות, ועל כך שלעזור לאחר ישפר את איכות חיי כולנו. החברה הייתה נראית יותר טוב אם היו מלמדים אותנו יותר על כך, אולי המצב בחברה, בפוליטיקה ובכביש היה קצת טוב יותר.