קשקושי פילוסופיה נכחדת

נעמדו, אם כי זו לא המילה המדוייקת, מול כל עיניי העולם, ארבע גברות נהדרות, יפהפיות אמיתיות, מיוחדת כל אחת ואחת בדרך ייחודית אפילו לייחוד עצמו, ואין אתה יכול לשרוד בלעדיהן כלל. אמנם לפעמים התפרצו הן על כל עיניי העולם, על אפי העולם, פיות העולם, ידיי העולם ורגלי העולם. הן היו בלתי צפויות בזעמן, מרסקות כל דבר שלא מוצא חן בעיניהן. הצרה היא שבאותם התקפים הנשרד היה טעותן המצערת. לפעמים הן כל כך התרגזו, שהן שיתפו פעולה. בהתקפי זעם נוראיים אלו, היו מעטים אשר היו רוצים לחוות את יופיין. באותו הרגע יש אשר אמרו שהן היפות ביותר, המרשימות ביותר, המדהימות ביותר, עוצרות נשימה אגדיות. גבירות אלו היו שליטות העולם במובנים רבים, לא משנה כמה עיניים הביטו בהן, לא משנה כמה ידיים נגעו בהן, לא משנה כמה רגליים דרכו בהן – הן היו כה חזקות, שאיש לא יכול היה להתחרות כנגדן. אבל ניסו. כל הזמן ניסו, באהבה רבה אמנם, אבל בחוסר אהבה מוחלט. באופן המזכיר את אהבתו של גבר לאישה, אבל לא סתם אישה, אישה שהוא מחליט לאנוס. הוא אולי יכול לאהוב אותה מאוד, אבל אהבה זו איננה אלא מעוותת, אהבה זו איננה אלא הביטוי לסיפוק זה או אחר, וההצלחה בהישגו. אהבה אשר רק האמיצים ביותר והאדישים ביותר יכולים להגדירה אהבה, וגם אמרה שזו, כפי שמובן לכל, היא פסיכופתית בכל מובן המילה.

*

הגבירה הראשונה שפגשו בה העיניים, עליהן תגלו מעט יותר בהמשך, הייתה העלמה המבוגרת ביותר, עם יופי יציב, אך בלתי ניתן לפיענוח בלעדי. היא לבשה תמיד שמלות פשוטות שכאלו, אבל נתנה לכל תנועות גופה לפאר את יופייה. היא דיברה דיבור מתוק עם כל חי וחי, מזוג עיניים סקרניות וצמאות, ועד מכרסם קטן, ואפילו לצמחים חסרי הקול והתנועה יכלה היא לדבר. אבל מלבד היכולת המקסימה שלה לדבר עם הכל, היא יכלה לדבר עם הלא מוחלט. היא גרמה לזמזום הדבורה לצחקק, היא נזפה ברשרוש העלים, היא התייעצה בזרם המים העתיק בימין והמשכיל בכל.
היה לגברת הפשוטה בשמלותיה נפש עמוקה שאין כמותה, אהבה אינסופית לסובב אותה, אובססיה של ממש לנתינה. ברגע שלא יכלה לספק את סובביה, היא נעמדה במין גאווה פגועה, משתדלת שלא להתפוצץ מכעס על עצמה.
היא הייתה הרגועה  מכולן. לפעמים נראה כאילו משהו ממש דוחף אותה לרולטת ההרס שהיא גורמת, כאילו משהו בתוכה פשוט מניע אותה, ואין לה שליטה. אך תמיד לאחר התקפי זעם כאלו ואחרים, הייתה מתחילה ללטף ולנחם, מנסה לכפות על כל דבר ודבר שעשתה.
יש כאלו שראו בה דמות אל, יש אשר ראו בה את מקור לכל החיים, ויש אשר ראו בה מלכה. תוארה היה ברור ללא הגדרה, וכולם כיבדו את יופייה המשונה ללא עוררין. היא החזיקה את כל החיי איתנים, מעניקה להם את האפשרות וההזדמנות להתקיים בחיקה. כולם חיבקו אותה באהבה.

הגבירה השנייה שפגשו בה העיניים הייתה עלמה הייתה גבוהה, מלאה, עם יריכיים נהדרות, חזה שופע, חיטובים אשר התעגלו בצורה מושלמת, ושיער אשר ריקד ברוח באופן מעט על טבעי.
היא הייתה גבירה כה מופנמת. היא סיפרה על עצמה דברים אחדים בלבד, וכל עין ועין סקרנית אשר ניסתה לחדור את חומת המיסתורין שהגבירה הזו הציבה בינה לבין הסקרנות, נתקלה באגרסיביות מולדת. הגבירה חנקה את פולשיה, לחצה על מערכת הנשימה שלהם עד כדי כך, שנדיר היה שהיית חוזר בחיים. לגבירה זו היו גם חברים וידידים נאמנים מאוד, אשר תקפו והרסו בשבילה בכל פעם שמישהו העז להתקרב יותר מדי. אפילו את כל אלו לא הכירו העיניים הסקרניות, אבל הן שיערו שיש אלפי מאות של חברים וידידים, אשר אולי ויום אחד יתגלו.
יש הטוענים שגבירה שקטה זו היא אם כל החיי, אבל בגלל החומה הבלתי ניתנת להריסה שלה, אף אחד לא ממש מרגיש שצריכים לטפח אותה כפי שמטפחים אם. אף אחד לא היה מעז לתת לה תואר זה, היא הרי קרה, וכל כך סוערת, חסרת תנועה של ממש. היא לעולם לא נחה, ובפעמים היחידות שהיא נחה, נראה כאילו רוח החיים אוזלת ממנה. כך שלא רק טמפרטורת גופה הממשית ואופן התייחסותה המרוחק גרמו לעיניים הסקרניות לא לחוש אף רגש אימהי ממנה, אלא גם אהבתה העזה לנדודים, אולי האהבה העזה ביותר של גבירה זו. אבל לא היה לה אכפת. היא העניקה מעצמה באהבה לכל חיי, בשקט, באופן כמעט ברור מעליו. כל כך ברור מעליו – שלאף אחד לא עלה בדעתו כמה היא מביאה מעצמה עבור האחר והזר. האחר הזדקק לה נואשות, והיא ידעה זאת באהבה אמיתית וצנועה, ללא שום ראוותנות. ולמרות רוח חיים זו, גבירה זו גרמה לחיים הקרובים להרגיש לא בטוחים, אפילו אם היא עדיין לא הראתה התנגדות של ממש לפלישת חומתה. כשהיא כעסה, היא נרגעה כמעט מידית, אבל לא הראתה רגשות חרטה כמעט לעולם. אף אחד לא ממש הבין מדוע, אך הצורך להבינה יישאר טמון זמן רב ביצרי העיניים הממצמצות בכובדה.

הגבירה השלישית שפגשו בה העיניים הייתה גבירה עם חיוך מתנשא ושמח. היא תמיד לבשה שמלות לבנות עם בד משונה שנראה בתנועה תמידית ובלתי מסודרת. הצבע הלבן של שמלותיה התערבב בצורה משונה מאוד עם צבע עורה, כה לבן שכמעט והיה לשקוף, אשר לפעמים, כשהתרוצצה במשחק ובשעשוע, נראה כאילו היא נעלמת.
גבירה זאת הייתה בטוחה בעצמה, ביופייה, ביכולותיה ובשליטתה. היא הבינה שאליה אובססיביים הרבים והחיים, וכנראה שאפילו בה היו רוצים לפגוש המתים.
היא הייתה החופשייה ביותר, ורצתה לראות את כל העולם. בדרכים שונות ומשונות היא הצליחה לבקר כמעט, וכנראה כמעט זו מידה לא מדויקת בכלל, בכל העולם. היא הייתה בכל מקום, מנפנפת בשובבות צנועה לאלה אשר בהם היא פגשה.
אבל, היו לגבירה זו הרי מצבי רוח. מצבי רוח קטלניים שהשפיעו אפילו על הגבירות האחרות, שלא לדבר על החיי והסובב. לפעמים היא הייתה עדינה ונחמדה מאוד, מנחמת ומלטפת. לפעמים הייתה פרועה וקופצנית, גורמת למצב רוח טוב ולתחושת אדרנלין. לפעמים הייתה משתוללת, בעודה מלוכלכת ובלתי נקייה, מלכלכת כל אחד אשר עליו הצליחה להניח את הידיים. לפעמים הייתה מתרגזת ומחליטה שלא לדבר עם אף אחד. היא הייתה מתיישבת עם הגב אל אוהביה ומשלבת ידיים בהפגנתיות, מדברת לעצמה, מתעלמת לחלוטין מקהלה. אמנם זמזום קולה תרם להקלת הסובבים, הרי היו אובססיביים אליה כל כך, אבל העדר נוכחותה המלאה הפריע לכל.
גבירה זו לא ממש אהבה אף אחד. היא אהבה את החיים, ואת כל הקשור בזה. אבל היא לא האכילה או השקתה אף אחד. היא ידעה שהצורך בה הוא הרבה יותר בסיסי מזה, והיא נהנתה ממעמדה כמלכת הגבירות. או לפחות, זוהי הייתה דעתה.

הגבירה הרביעית התגלתה אל יושבי העולם כולם, ולעיניים המוזרות האלו בפרט, כדרך הטעות. איש לא הטיל ספק באמינותה, כי גבירה היא כשלושת הגבירות האחרות, אך היה בה משהו מוזר, כמעט בלתי טבעי. היא התרחקה לחלוטין מכל אחד. אם הייתם הולכים ככה סתם ברחוב, כשגם בכם בוהות העיניים הממצמצות בפרנויה וחשדנות, כנראה ולא הייתם פוגשים לעולם בגבירה זו. היא צעירה מאוד, מראה בוהק ומסנוור. היא לא מתביישת בשום דבר, היא לא מסתירה דבר. היא שתלטנית, אגואיסטית ומניפולטיבית, לפעמים נראה שתחשוב פעמיים לפני פעולה זו או אחרת, אך בדרך כלל אפשר למצוא את הגבירה הנאה הזאת באמצע עוד מעשה אימפולסיבי. היא המושכת ביותר, יש כאלו שאיבדו את דעתם מרוב משיכה אליה, והיא יודעת לעשות המון דברים, אבל לעולם לא לבד. היא כזו שחייבת שייתנו לה יד ושיעזרו לה, ואז היא מלאה בחן, בקסם ואפילו בהרמוניה. אך אם תראה גברת זו משוטטת לבדה, היא מלאה בכעס, היא מטילת אימה והיא האלימה ביותר. לעולם לא תראו אותה מתהלכת בתמימות, רק למען החיים. גבירה זו היא מצילת החיים, או שליחת המוות. גבירה זו היא אולי המוזרה ביותר, המושכת את הצעירים, ומרתיעה את החכמים, חיוכה שובה לב, אך הלך ידה גס ואלים.

ארבעת גבירות הפלנטה שבו את לב כל יושביה. הן רקדו, הן שרו, הן דיברו בחריזה מופלאה, לחשו מילות אהבה והיו לדבר היפה ביותר. לכל חי היה כבוד עצום לגבירות נעלות אלו, כיוון שהחי הבין שתחילת חייהם וסוף חייהם יגמרו בחיק הגבירות הנפלאות, אשר ביחד יטפלו בוולד עד רגע קבורתו, יחבקהו וינשקהו. הוולד, מהרגע הראשון שהרגיש בנוכחות הגבירות, בריחן, בטעמן וברוחן – ידע שהן הדבר החשוב ביותר בעולם, ובלעדיהן רגע הקבורה הטרגי יהפוך למצב היחידי שבו החי יוכל להתקיים. מצב אבסורדי, אך אמיתי להפליא.
העיניים הסקרניות, הטיפשיות לפעמים, אהבו לא פחות מכל שאר החי את הגבירות שלהם. הגבירות ריחמו על העיניים המכוערות האלו, שרק מצמצו באופן מרגיז, למוכר וללא מוכר. הגבירות התעניינו ברוח העיניים הסקרניות, והיו איתן במגע רב. הגבירות רק לפעמים התרגזו על העיניים, כיוון שהן היו רכות כל כך. חצופות למדי, אבל הן לא רק קיבלו וכיבדו את הגבירות, אלא הראו בהן עניין עילאי. הגבירות אהבו את תשומת הלב, וכל גבירה הביאה לעיניים השמנמנות מתנות, לא בסדר מסוים וללא מידה קבועה. הן פשוט רצו לפנק את בעלות העניין הגדולות ביותר שלהן, באהבה ובהתמסרות שכאלו, שהמצב שבו העיניים הסקרניות לא היו מתאהבות בגבירות היה מוזר וחסר היגיון לחלוטין.

*

יום אחד העיניים החשובות החליטו להציע לגבירות אלו נישואין. העיניים החשובות התייעצו עם העיניים החשובות יותר, אותן עיניים שהיו מודעות לכל, אבל בחרו שלא להתערב יתר על המידה בחיים של העיניים החשובות (במידה בינונית וממוצעת, כמובן), ושל העיניים הטיפשיות שהקשיבו לכל מילה שלהן.
העיניים החשובות יותר אמרו לעיניים החשובות במידה בינונית וממוצעת שזהו הרעיון הגרוע ביותר שעלה בדעתן. שאולי גבירות אלו יכולות להעניק אהבה, אכפתיות וחיק אוהב עד אינסוף – אך אין ברייה אחת שיכולה לרסן את רוחן, לשלוט בהן, או להציע להם משהו כל כך טיפשי כמו רעיון של סתם עוד עיניים.
העיניים החשובות במידה בינונית וממוצעת כעסו על העיניים החשובות יותר, הן לא הבינו מה זאת אומרת "סתם עוד עיניים". הרי הן היו הברייה האהובה ביותר על הגבירות הנעלות והמהממות ביופיין, הם היו מהות תשומת הלב של הגבירות, להן ורק להן, הרי, הן מביאות מתנות מקסימות ונדירות, באופן תדיר למדי. העיניים החשובות במידה בינונית החליטו שהעיניים החשובות יותר פשוט התעוורו מרב זקנה, והרי הזקנה מטופשת ובלתי מתקדמת היא ממילא, כך שלא היה צורך בכלל בהתייעצות ובמריטת העצבים שזו האחרונה גרמה.

לאחר התאוששות קלה של מספר ימים, אליטת העיניים הבינוניות, שכמובן לא קראו לעצמן בינוניות באף מובן או צורה של התבטאות, התכוננה לקראת היום המיוחל. כמובן שהגבירות לא נענו בחיוב ואף לא רמזו על כך שזהו רצונן, אבל העיניים היו בטוחות שהן יכולות לעשות כל דבר אשר יעלה בדעתן. תחילה, שולטות בעולם הן, בדרך המחשבה המופלאה! דרך המבט הריאלי! דרך פירוש מדויק של החיים! וכמובן, אין לשכוח, הן מוצפות במתנות של הגבירות.
אליטת העיניים המכובדות החליטו לארגן אירוע חגיגי ביותר לכבוד הצעת העיניים לאיחוד המיוחל עם הגבירות הנעלות. העיניים בנו היכל יפהפה, על שפת צוק, ובו רוחות עזות ומשתוללות ללא די, והוא עצמו חלק מרכס הרים אשר מריח מאימא אדמה. ואם עין או גבירה שהיא יחליטו להביט מעבר לצוק, הן יוכלו לראות אוקיינוס אינסופי, מנצנץ הן ביום והן בלילה, בסופה וברוגע, בכל תקופה וכל עת. ואם עין או גבירה שהיא יחליטו שזה לא מספיק, כל המקום קושט באינספור לפידות בוערים. לפידים גדולים, קטנים, בינוניים, ובגדלי ביניים שבין שלושת הקבוצות הראשיות. כל המקום היה שילוב הרמוני שבין כל האלמנטים של הטבע, כל דבר, בשביל לשמח את הגבירות.
כמובן – היו עוד דברים רבים נוספים: שולחנות מקושטים באקווריומים ענקיים, שטיח עשוי מעשב ופרחים טבעיים לחלוטין, גביעים מלאים במשקאות משכרים וקלילים, אלפי צלחות וקערות מלאות בבשר חזיר, בשר בקר ובשר עוף, ועוד יותר צלחות וקערות מלאות בפירות מקושטים, עוגיות נחמדות ופשטידות נפלאות.
העיניים לא הסתפקו בכל זה, הן שכרו את העיניים המוכשרות ביותר למען שלמות ההיכל: העיניים הציירות קישטו את הקירות בבד מיוחד, שתכונתו הנפלאה ביותר היא להראות כאילו תלוי הוא ממש באוויר, כאילו כל תנועתו מותאמת במיוחד לתנועת הרוח. על הבד הזה הן ציירו את הגבירות הנפלאות במקומות האהובים עליהן ביותר, בים, או בין העננים, או עמוק בתוך יער, או שמא פשוט במין ריקוד ארוטי עם הלהבות.
העיניים הפסלות פיסלו ערים, הרים ועולמות שהעיניים והגבירות יוכלו ליצור יחדיו, מתוך שיתופיות והתחייבות.
העיניים הרקדניות התלבשו בתלבושות מרהיבות, התפזרו בכל ההיכל הענקי, מקשטות נפלא את האווירה עצמה בתנועותיהן, ביחד עם העיניים המוסיקאיות, אשר ניגנו ביזע רב את המנגינות המשכרות והנפלאות ביותר שידעו או המציאו אי פעם.
המקום היה מוכן. אליטת העיניים החשובות, שהן כמובן יהיו אלו אשר יציעו את הנישואין, התלבשו במיטב המלבושים, מוכנות לגבירות להיכנס. צפצוף הציפורים שכיסו את התקרה הנפלאה אף הוא היה מתוח מעט – כולם ידעו, עוד מעט יגיעו הגבירות, וייקרה הדבר החשוב ביותר שקרה אי פעם על הפלנטה.

*

מה שקרה באותו אירוע היה מביש וטרגי כל כך עבור אותן עיניים, שלא היה כתוב שום דבר באף ספר היסטוריה שהוא. ספרי היסטוריה, כידוע, הם משוחדים ביותר ובלתי אמינים. אילו הגבירות היו מחזיקות בספרי היסטוריה משלהן, ספק יהיה אם יכתבו בהם שקרים, אבל לצערנו הגבירות זוכרות הכל בלעדי ספרים מטופשים ומשוחדים, לכן אין לאף חי אפשרות וודאית לדעת מה קרה באותו היום. דברים כאלו ואחרים עברו מספר גרסאות דורות שלמים ורבים, וכל מין, זן וסוג שהוא שינה מעט את גרסתו. יש האומרים, בעיקר העורבים, הפטפטניים ביותר, שהגבירה הראשונה שהגיעה הייתה הגבירה השקופה כמעט. העיניים שמחו מאוד, הרי היו כה אובססיביים אליה. גבירה זו כל כך התרגזה על חוצפתן של העיניים, על כך שמנסות הן להשוות אותה אליהן, שהן בסה"כ עיניים, שהיא החליטה להענישן. היא הרסה את כל ההיכל המפואר שהן בנו, והכל עף לעזאזל ורחוק מזה. היא כל כך התרגזה, שהיא העיפה אפילו כמה מהעיניים הנגניות המסכנות.
העיניים ידעו את מצבי הרוח הסוערים של הגבירה השקופה, לכן לא איבדו את הסובלנות, וניסו לשחזר את ההיכל במהירות המרבית, עד בוא הגבירה השנייה. הגבירה השנייה הייתה הגבירה עם היופי הבלתי ניתן לפיענוח בלעדי. היא הגיעה עם חיוב רחב, ועם ערימת ענפים של זן חדש של פירות יער, שהיו אמורות לרפא את האדמומיות של העיניים הצעירות. החיוך שלה הפך להבעה טרגית ומזועזעת, והיא הפילה את ענפי פירות היער הבלתי מוכרים חזק כל כך, שהצוק לא יכול היה לעמוד בכוחה, והוא נשבר למספר בלתי מבוטל, אך לא בלתי סופי, של חתיכות. העיניים, עם האיברים המוזרים שיש וודאי לעיניים למטרות אחיזה, החזיקו בכל כוחן את החתיכה עליה נחתו. כל ההיכל נהרס שוב, והן נפלו אל תוך הים. לרגע אחד, הן היו שלוות ובטוחות, הרי רובן ניצלו! הן החליטו ללכת הביתה, עדיין לא מפענחות את גורלן ואת השלכות האירוע. אחרי הרגע הקצר ההוא, שבטח כל אחד ואחת חוו, של רוגע אינסופי, משגע ומלא הזיות – הגיע גל ענקי, הגל הענקי ביותר שהן ראו בחייהן. ואז חבריה וידידיה הנאמנים והטובים ביותר של הגבירה המופנמת התגלו לעיניים – נחשי מים ענקיים, תמנונים עם מספר רגליים בלתי ניתן לספירה, כרישים עם לסת בגודל הגיהנום ועוד יצורים רבים שלא היה בכוח תודעתן של העיניים המזועזעות לתאר תקפו את הרוב המאושר רק לרגע שנשאר בחיים.
עברו בסך הכל חמש עשרה דקות. חמש עשרה דקות של קטל בלתי מרוסן, כשהעיניים הנשחטות קולטות מדי פעם, למרות קולות החברים והידידים מרסקי העצמות ומוצצי הדם ביחד עם הבשר היכלן, את צעקות השיגעון של הגבירה המופנמת. היא הצליפה בהם, ללא רחמים, בשיגעון נדיר. לפני שהגיעה מותה של העין – הגבירה המופנמת דאגה להביט עליה במבט ישיר, חודר וברור – על כך שתדע, שהיא נענשת על כך שהעיזה לנסות ולפלוש לתוכה. אחרי חמש עשרה הדקות הנוראיות, נשארו בסה"כ עשרים אחוז של כלל העיניים שהגיעו להיכל, שהיו כמובן ייצוג הרוב של כלל קיום העיניים בעולם. שארית הפליטה הזו שחתה עם האיברים המוזרים שיש בוודאי לעיניים למטרות שחייה, עד שהגיעו אל החוף.
על החוץ לא היה דבר, מלבד אדמה יבשה ועצים יבשים. דבר זה מוזר מאוד, כיוון שאלו היו קרובים למקור מים. למרות שמקור זה מלוח, היובש הזה היה בלתי הגיוני. ואז, העיניים המוטשות ראו את מבט האדמה, מבט העצים, מבט העצמות של החי הקדום. הכל כעס וגעש. העיניים אפילו לא הספיקו לשמוח או לחשוב ממתי לעצמות של חיות קדומות יש מבט, כיוון שעבר בקושי שבריר השנייה, עד שהן ראו את הגבירה שאף עין או חי שהוא היו רוצים לראות צועדת לחינם – והמוות בירך אותן לשלום בלגלגנותו. הן נשרפו כל כך מהר, בתחילה הריסים, ואז האיברים המוזרים, ואז שכלן, ואז נוזליהן הפנימיים ביותר, שהגבירה הנדירה בטבעיותה מכולן ריחמה על עצמה, שעשתה עבודה כל כך קשה בשביל שהעונש ייגמר מהר כל כך.

ארבעת הגבירות לא הצטערו על מעשיהן. נסו להבין את הגדולה באקסיומות הקיום והעל קיום – הן חכמות מכל, גדולות מכל, בלתי ניתנות לתפיסה של ממש. הן התחבקו והשתלבו זו בזו, בהרמוניה הידועה רק להן. ומכאן – הסיפור מעט מטושטש. היו דורות רבים לחיים מאז אותו אירוע טרגי לעיניים המדוברות האלו – אבל בסופו של דבר, נשארו צאצאיהן. צאצאים אלו הבינו את גדולת הגבירות, אבל אט אט, למרות שהן נתנו באהבה ואכפתיות שכאלו אשר אפילו האם עצמה לא יכולה להעניק, ללא שום טינה מצידן, צאצאי העיניים, יצורים מוזרים למראה ולמחשבה, החלו לשכוח פניהן. יצר שהוא, שלא היה נקמה של ממש, אם כי כפיות טובה ואף טמטום – חלחל בהם במשך השנים. הם לא חשבו בכלל על דבר מוזר כמו הצעת נישואין לגבירות, זה בכלל לא עלה על דעתם. אבל הם החלו לאנוס אותן, אחת אחת, בו בזמן וכל אחת בטורה שלה. זה קרה בטבעיות, ללא תכנון מראש. הם החלו להרוג את הגבירות באונס הברוטלי עליהן, ללא שום תחושה, ללא שום חמלה, אלא אם כי באכזריות אינסופית, שרק יצורים מוזרים למראה ולמחשבה יכולים להרגיש. אבל הם לא הבינו מהי דמותם, ברגע ששכחו את פני הגבירות.

*

הגבירה הראשונה נאנסה ראשונה. צאצאי העיניים החלו לכסות כל חלק בגופה היפהפה אך הבלתי ניתן לפיענוח בלעדי בנקודות בלתי נוחות ומטרידות, אשר לא הניחו לה לעולם. היא הרגישו כאילו חולה היא כמו סוגי חי רבים, במעין מחלת עור מגרדת וכרונית. הם פלשו אל תוך גופה, ואמנם הם לא הצליחו להגיע אל הנקודה הרגישה ביותר שלו, אבל כל אט וכל תקופה שחלפה הם שתלו יותר ויותר בפלשניות עוד אביזרים וכלים מוזרים, שעינו את הגבירה היפהפה והגדולה ולא נתנו לה מנוחה. הם חנקו אותה. את ילדיה האינסופיים הם שחטו והרסו, נקטו עליהם באמצעים רצחניים של ממש, ואפילו השתעשעו מפעם לפעם בעינוי ובמוות עצמם של אותם החיים, פרי יצירתה.
הם השתמשו בכל הטוב שבה, ובתמורה כיסו אותה בלכלוך, אשר איתו הגבירה לא ידעה איך להתמודד. היא לא ידעה באיזה מקום היא יכולה להניח את הלכלוך בכדי שלא יפריע לאיש, אז היא ניסתה לבלוע אותו בעצמה. אבל היא לבדה התמלאה בו כל כך, שהיא לא יכלה יותר לעמוד בעומס, ופשוט שכבה גוססת, נותנת לצאצאי העיניים לשפוך עליה ואל תוכה את השפכים הנוראיים ביותר, המורעלים במיטב הרעלים.

הגבירה השנייה הייתה חזקה יותר, אך צאצאי העיניים החלו לענות אותה בחום ובלהט. גופה נסדק, חבריה וידידיה ניצודו באכזריות כמותית. השפכים כאילו בלתי סופיים הם, והם השקו אותה עד ללא אינסוף בנוזלים המתועבים ביותר, שכל אחד אחר אם לא הגבירה הנעלה הזו היה נשרף מהם מבפנים ומחוץ מבלי שיספיק אפילו להחזיר מלחמה.
הצאצאים הארורים השתמשו בגופה היפהפה, העגלגל, השופע טוב לכל שימוש אשר עלה בדעתם, מעייפים אותה וגוזלים ממנה חיים, ללא מחשבה ואהבה, ללא ההבזק שאת החיים היא מעניקה להם, למרות שהיא נושמת בקושי הולך וגדל, לא מראה על סימני גסיסה, אבל נמצאת תחת טרנס מערפל חושים, משותקת, מריירת ללא סוף את שאריות הנוזלים הקטלניים.

הגבירה השלישית ניסתה להתחמק,  ולהמשיך ולתת להם מכל טוב, אך משום מה האובססיה של צאצאי העיניים הלכה ופחתה, והן המציאו לה מתחרה. היא לבשה תמיד שחורים, וגרמה לכל חי שנמצא בקרבה לפרכס משיעול מסוכן. מקבילתה לבושת השחורים רדפה אחרי הגבירה השקופה ללא הפסקה, בתופסת שרק ליצור כה חסר חיים, כמו המקבילה המרושעת, יכול היה לשאת. בכל פעם שהצליחה להגיע אליה, והצלחתה בהחלט הייתה מרשימה, היא פצעה את הגבירה השקופה ומלאת החיים, גרמה לה לדמם, ואף לאבד חלקים מגופה המלא ביופי חיוני שכזה.
גבירה זו ניסתה להחזיר מלחמה ללא רחמים, אך לשווא, אם כי הגבירה השחורה גדלה וטפחה, השמינה מתוך הזללנות של יוצריה, מרבה את עצמה בתשוקה. לגבירה השלילית והשקופה כמעט ירדו הסיכויים בפסקי תקופות קצרות שרק הלכו והתקצרו מסיבה לא מובנת.

הגבירה השלישית, שממילא תמיד הייתה בעייתית מאוד לכל החי, ובפרט לעיניים ולצאצאיהן, נלכדה. כמעט ולא תוכלו לראות אותה משוטטת לבדה, נהנית מהעולם, אפילו אם כי מגעה משמעו נזק, ואף פציעות אנושות ומוות. היא נלכדה, קרועה לחתיכות, בין כולם. היא חווה באופן יומיומי אונס אינטנסיבי ומעשי. כל אחד רשאי לגעת בה, לצוות עליה, להשתמש בה. גבירה זו, יש האומרים, היא המסכנה והאומללה מכולן.

אך בעצם, מושגים אנושיים הם, אומללות וחוסר אונים, ואילו גבירות אלו הן על טבעיות, על אנושיות, הן מהות החיים, הן צורת החיים, הן החיים עצמן.
הן בוכות. כל אחת בדרכה המיוחדת. הן זועקות, ומשום מה, מסיבה לא מובנת לנו, ולא מובנת לעורבים, ולא לידידי הגבירה השקטה, ולא לעיניים העתיקות, ולא לאף אחד חוץ מהן – הן שומרות על צאצאי העיניים, מחבקות, אוהבות ומלטפות, נותנות עדיין את הטוב ביותר שהן מסוגלות אליו. גופן מתפורר, קולן נחלש, הן מתעוורות ומתעוותות. הסדקים והקמטים מופיעים על הפנים שהיו יפהפיות בחרדת קודש שכזאת עידנים על פני עידנים, ובכל זאת, הן לא כועסות. מדי פעם, הן לא מתחילות להקיא את הרעלים והזיהום הפולשני, בכל זאת – בחיים הן. אך ארורים צאצאי העיניים, הם כועסים עליהן! הם ממשיכים באונס הרפטטיבי, באופן ברוטלי ומשמיד יותר ויותר. הם מתמכרים לשלטון האונס, הם לא חושבים בכלל, שיפהפיות אלו יכולות לנקום, להרוס, להשמיד, ולהכחיד.

*

חברי העורבים, הדרורים, ישבו יום אחד על עץ נחמד, ופתחו איתו בשיחה. העץ בדיוק ניסה ללטף את אחת הגבירות, איזו הוא לא הסכים להגיד. הוא סיפר שהוא ניסה לנחם אותה, אבל מה שווה קיומו בעולם, לעומת קיום הגבירות.
"אמרתי לגבירה הנפלאה הזו, שדי! אנחנו זוכרים מה קרה לעיניים הארורות, אין סיבה שדבר כזה לא ייקרה שוב! יש להכחידם, את כולם, להתחיל מהתחלה. זה מה שאמרתי להן." העץ כעס, אך היה מרוצה על רעיונו הגאוני.
"נו, ומה ענתה לך, הגבירה הנעלה?" קול הדרורים הסקרניים התרוצץ מהתלהבות.
"היא שתקה." חייך העץ, והתעצבו הדרורים.

לא, ברצינות, כי אמנם היו תקופות שעניין אותי סקס, אבל שכחתי מה התחושה לחלוטין. כלומר, כן, אני יכול להבין להימשך לאדם כזה או אחר, אני יכול להבין לחייך בטיפשות כי אתה נמשך לאדם כזה או אחר, אני מבין תשוקה ואינטימיות בין בני זוג, אבל אני לא מבין את ההתעסקות בסקס. 

כל עוד הסקס לא מוגדר, בוא נהיה קצת גייז, "עשיית אהבה", איזושהי מערכת טבעית אינטימית שמראה על אהבה, על התאחדות, ובתכלס על צאצאים, שזה הדבר הקסום ביותר אפילו אם אנחנו לא באמת חושבים על זה. אני גם יכול לראות בפורנו משחרר ומנתק, ובאופן כולל, אפילו מסקרן למדי. גם אחרי שעברנו את הקסטה של ההורים בכיתה ד'. 

אבל איפה העניין בכל השאר? לחשוב על סקס, לדבר על סקס, לרדוף לעשות סקס, וזאת הרולטה של חיי רבים מדי. 

סקס נראה לי טיפשי. הוא לא אינטליגנטי, הוא רפטטיבי, והוא הנורה הראשונה להיריון לא רצוי, באופן טבעי למדי. באופן האישי ביותר, אני גם לא יכול להבין איך אתה מצליח לגעת באדם שאתה לא מכיר. מאיפה אתה יודע במה הוא נגע? מאיפה אתה יודע מה יש לו, ואיפה הוא היה? אמנם נהייתי מעט אוסידיסט, אבל תמיד הרתיעה אותי המחשבה על מחלות, או חוסר הגיינה פשוט. 

מאיפה התשוקה? אני לא מבין איך אפשר להסתכל על בנאדם, ולחשוק בו. "שפת הגוף שלו מושכת", אבל מה מעבר לכאן? איך אפשר להינות מסקס עם בנאדם שהוא לא יותר מחביב האל בענייני יופי ואופנה, ויש לו שפת גוף מושכת. מאיפה לעזאזל תדעו עד כמה מושא תשוקתכם החדש מושך באמת על הטיפשות המוגזמת שלו, חוסר הקליטה חסר החינניות, והמנהג שלו לשרוף חתולים בשבתות, לעשות דווקא לדתיים. איפה הוא מושך עכשיו? איך אפשר להימשך לאדם, עד כדי שעה-שעתיים של התמזמזות, התלטפות והזדיינות, בשביל אדם לא מוכר. כלומר, לא התקשורת היא שמציתה את לב האדם המודרני? שחושק באדם זה או אחר בגלל התחושה שהוא נותן לך על היותו הוא עצמו, מתוך הבחירות שלו להתנהל ולהגיב בדרכו המיוחדת שלו.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מתנזר. בבקשה, תזדיינו. תזדיינו כמו חיות, תזדיינו בינכם לבין עצמכם. אין סיבה שתמנעו מעצמכם את ההנאה שלכם, אפילו אם היא עדיין לא הוצאה לחלוטין מגדר הטאבו. לעולם לא המלצתי לאף אחד לאנוס אחד את השני, אבל גם לא למנוע את הרצוי, ובדר''כ המצוי מאוד. 

אבל, עם כל האידיאולוגיה המודרנית שלי לגבי התגוששות אחד בשני, אני לא רואה את העניין בזה. זה כאב ראש חברתי - מי זיין, ומי בתול, ומי זונה, ומי גבר, כי הוא שבר לבחורה הזאת את הלב, אבל לפני זה, הוא הספיק לזיין אותה. ואז בחורות לא מתקרבות לבחורים, ואז הלביאות האמיצות הן זונות מושפלות מזונות, כי הן עושות סקס להנאה ולא בשביל כסף. מגעילות.

מה אתה לומד מסקס? באמת, איך אתה מתפתח מסקס? אולי נהייתי חננה מדי, אבל אני כן נהנה מהסקס עם חברה שלי. הוא מדהים, הוא מלא מהכל, אבל הוא מגיע מתוך הכרה מלאה ואהבה מלאה. לא מתוך - מתוך מה? הורמונים טבעיים? התמכרות לתחושה? רדיפה אחרי אינטימיות כי אין לכם? למה מעניין אתכם סקס לעזאזל? 

לדבר על סקס משעמם אותי, כמו שרוב הסטוצים שיעממו אותי, כמו שרוב ההתעסקות הזאת שיעממה אותי. 

סקס נראה לי אישי, ואם לא אישי, אז טריויאלי. ומה לעזאזל יש להתלהב מטריויאלי?

אני מצטער בית ישראל, אני שונא את יום כיפור. מבחינתי, מכל הדברים הדתיים שהכרתי, יום כיפור סימל את הדברים הכי פחות חביבים עלי. צביעות מגוחכת, חוסר משמעת, אפילו חוסר פיענוח של יחסי האנושות ואף אי פיענוח של דמות האל\אנרגיה (''אנרגיה'' זאת מילה שהתחבבה אלי במיוחד בזמן האחרון כתחליף למילה ''אל''). 

אף אחד לא ביקש ממני סליחה באופן פרטי ביום כיפור זה, ובאופן הכללי המגעיל בשל שלל סיבות הגועל שכולנו מכירים קיבלתי סליחה רק פעם אחת. שמחתי מאוד שאף אחד לא ביקש ממני סליחה, כיוון שאף סליחה לא הייתה מתקבלת על דעתי במידה והאדם שמולי חיכה עד לחופש המופלא שכתוב על לוח השנה בשביל לבקש סליחה. לעזאזל, אני אעצב לך לוח שנה, בוא נראה אותך מתמודד עם יום שתיקת החזירים, עליו הכרזתי ב-4 האוקטובר בשנה לא מעוברת. 

אני שונא אירועים. אולי חוץ מאירועי סדר, כמו יום הולדת. יום הולדת זה נחמד (נוביי גוד, יום העצמאות, יום הולדת לדודה שלכם) .

אני גם אוהב מועדי זכרון (כמו ימי זכרון לחיילים, נפגעי איבה, נפגעי שואה, יום הניצחון הרוסי וכו'). 

החגים והמועדים מבוססים על הטבע, כמו כל דבר טוב בחיים. החגים המשמעותיים לכל עם התרחשו בימי קטיף. הטבע עצמו מסודר כל כך, והחיה הבורה של האדם, הכל כך לא מסודרת, הייתה חייבת להתביית על הסדר של הטבע מען ליצור לעצמה סדר שהתבונה שלנו דפקה בתשוקה יתרה, אם תשאלו אותי. 

אז המצאנו מתי להתפלל בשביל שיהיה בסדר, המצאנו מתי להקריב בשביל שביג דדי יהיה מרוצה, המצאנו אפילו מתי לעזאזל להתנצל.

אני לא מבין, זה לא שקוף יותר ממים שאין לדבר שכזה כל כוונה? הסליחה עצמה לא בדיוק אנושית היא, הרי אנחנו נולדנו בשביל להיות בני שפכים מעוסים, אז בשביל מה להתנצל על משהו כל כך טבעי כמו רוע הלב האנושי? כמובן - יחסים טובים שמובילים לאינטרסים. להתחרט על דבר מה שעשית מעניק כוח לאדם שמולך, והאגו שלו לא פגוע יותר. אז כך נוצרה הסליחה, ואני בסדר עם זה, למרות שברוב חיי הסליחה הייתה מעשה אסטרטגי למען שמירת אותם יחסים חברתיים בין אנושיים, הרי בלעדיהם אנחנו שום דבר מהלך, ואנחנו מודעים לכך היטב. אבל אני תוהה, אם אנחנו כבר מרמים את עצמנו שיש בנו שמץ שהוא של טוב, טוהר, חרטה ואמפתיה - האם לחנך את האנושות לכך שלוח השנה הוא האחראי על פולסי הרגשות שלך? האם הסדר שאנו מצפים לו, אמור להיות סדר ניהולי או שמא סדר חינוכי? הכוונה בניהולי היא שמישהו מנהל את חברה מסויימת, מצווה עליהם בעצמם מה לעשות, ובכך נוצר סדר. אלוהים, אגב, הוא מצב ניהולי לחלוטין. כמו כן, גם לוח השנה. סדר חינוכי, מצד שני, הוא סדר שבו האדם מבין, מרגיש וחפץ בדברים כאלו ואחרים. היופי בחינוך לעומת הניהול הוא האמת, והיופי באמת שהיא לא ניתנת לערעור ברגע שהיא מתגלה כאמת. אדם לעולם לא יעזוב את האמת, הוא לעולם לא יפספס איזו סליחה וייזכר בה ביום כיפור, אם נחנך אותו לאימפתיה, סובלנות וא-אגואיזם. 

אבל לצערי, אנחנו לא כאלו. אולי גם האופוריה שהיהודים עדיין חיים בה לכך שהיהודים יכולים לעשות את עבודת האל המוזרה שלהם הביאה לכך שבשסעי חברה רבים, באמת האסוציאציה לסליחה היא יום כיפור. אגב, מה זאת לעזאזל אומרת שאם מישהו מבקש ממני סליחה שלוש פעמים אני חייב לסלוח לו? אה, אנסת את אחותי, אבל ביקשת סליחה בפעם השלישית כל כך יפה, כך שאני אסלח...

אגב, צום? 

הבאת ילד לעולם. אתה אוהב את הילד שלך, למרות שהוא קצת בעייתי. לפעמים הוא אפילו אמר שהחבר של אימא יותר טוב ממך. הילד מדי פעם חצוף, לפעמים מרגזים, קורה אפילו שהוא אלים! אבל בשביל להעניש אותו, האם תיקח ממנו דבר מה שבלעדיו הוא יתייסר? כמו, למשל, אוכל? 

אני לא מבין מדוע האדם חייב להתייסר. אני לא הייתי חושב על הדברים הרעים שעשיתי, הייתי חושב על אוכל, או הולך לישון בשביל להשכיח את זה. אתם יודעים מה היה גורם לי לחשוב על הדברים הרעים שעשיתי? החינוך והלמידה, בהעדר אמפתיה טבעית, לסבל האחר. סבלי שלי יעסיק אותי ללא אף קשר לסבל האחר. אגב, מדוע לעשות דבר כל כך לא בריא? ישנו צום רפואי, אבל הוא כולל מים ומעט עשבים, אגב. זהו צום טיפשי, מגוחך, לא הגיוני, ואני שונא את המוות שמתרחש בישראל. יום כיפור הוא כמו יום שבת על סטרואידים. זה נורא. הייתי צריך לנסוע לדרוזים, לחגוג איתם.