בדיעבד, אני חייב להגיד שלא הייתי קרוב ללהבין כמה המוות שלך יהפוך את החיים שלי. למרות שזה נשמע הגיוני היום, אז זה תפס אותי בהפתעה, עם כל כך הרבה הכנה, כל כך הרבה זמן שידעתי שזה יגיע. לחשוב שהיו הרבה רגעים שדמיינתי שיהיה קל יותר אם זה היה כבר נגמר. וזה באמת היה קשה לראות אותך ככה סובלת, נלחמת על חיים שהם קשים וחרא. אבל בינינו, גם רציתי שלי יהיה יותר קל. אני סבלתי. אני מרגיש הרבה חרטה, אבל לא ממש אשמה. זה מה שהיה לי אז. מה ידעתי. רק ידעתי שהכל קשה. להיות זה שלא מוכן לסמוך בעיוורון על רופא כיצר הישרדותי זה קשה. להיות זה שנוגע במחשבות שלא היית מוכנה לחשוב עדיין, זה קשה. כעסתי על איך שכעסת עלי ודחית אותי, כעסתי על זה שבמקום להיות עצובה ביחד איתי, את נסגרת והתעצבנת. הייתי בשבילך מְבשר מוות תמידי, והיו רגעים שלא יכולת לראות אותי. אני כעסתי עלייך והתאכזבתי, לא כי דמיינתי שבמקומך הייתי מקבל את המוות בשלווה ומדבר עליו באופן טבעי וחופשי, נפרד בצורה הנכונה ורוצה שבשנים האחרונות לחיי תהיה לי רק שמחה בלב. לא דמיינתי שאני מסוגל להיות ככה. אבל באותם ימים עדיין הייתי הילד שלך, וציפיתי ממך, דרשתי ממך, שאת תתני לי את המתנה הבלתי אפשרית הזאת של פרידה קרובה. אבל את ברחת מהמחשבות האלה כמו מהמוות עצמו. זה מה שאת יכולת. ולהיות איתך במה שאת צריכה, לא יכולתי. סליחה אמא.

זה נכון שכבר כמה שנים שאני לא ממש "ילד", אבל אני הייתי הילד שלך. לגמרי, וככה זה הרגיש תמיד. לפעמים לא אהבתי את הפינוק הזה, שהיית מביאה לי דברים כאילו שאני באמת ילד, אבל מצד שני זה גם הרגיש חמים ונעים, תמיד הרגשתי שאת נמצאת איפושהו, שאת תעטפי אותי כשאני אצטרך, הרגשתי אהוב. לחזור הבייתה ולאכול מהסיר משהו שהכנת בשבילי, לשמוע "הכנתי לך ארבעה סוגים של עוגות", לקבל באמת משום מקום שובר לאיזה משהו נחמד – ידעתי שאני במחשבות שלך. עכשיו אני כבר לא ילד של אף אחד. ברגע אחד נהייתי לא-ילד על אמת. דווקא עכשיו כשיש לי את יובל ואני צריך אותך. בכמעט-שנה הראשונה לחיים שלו היית מאוהבת בו באופן ששימח אותי וגרם לי להתגאות כמו שכתוב בספרים. הסרטת אותו כדי שיישאר איתך, החזקת אותו גם כשהוא כבר היה דובון ואת בקושי הצלחת להרים קערה. כעסת עלי כשצילמתי אתכם ביחד וזה היה ברור מדי שאני רוצה "כמה שיותר תמונות"- ושוב הבאתי איתי את המוות. פעם ביקשתי מקרן שתצלם כי את לא כעסת עליה אף פעם. עכשיו יש תמונות, ויש סרטונים, וזה גם שמח וגם עצוב כי את נראית בהם חולה באופן שאי אפשר להכחיש. אבל יובל זכה באהבה שלך גם אם לרגע קצר. כל כך התאכזבתי שלא השארת לו מתנות קטנות כאלה, רציתי סרטון שלך מקריאה לו סיפור, ברכה לכיתה א', ברכה לגיוס.. זה כל-כך את. ואני כל כך רציתי שהקשר ביניכם ימשיך למרות המוות. עכשיו יובל לא יכיר את הצד היחיד שחשוב מההורים שלי, וזה שובר אותי. הלוואי שיכולת לראות אותו עוד. איך מתת בלי לראות את התלתלים האלה שלו.

תחושת ההחמצה הזאת.. היא על יובל? היא על היום האחרון שלך בחיים שבו בחרתי לחזור לטפל בקליניקה? על השבוע האחרון שנלקח מכולנו? על סיציליה שהרסתי? על השנה האחרונה שהעצב והכעס התערבבו ובעבעו כל הזמן? העיניים שלך אמא נשארו כחולות כחולות, גם אל מול עולם שחור, גם כשהכל התקמט ונחלש. את לא הסכמת להיות מסכנה גם כשזה כבר היה הגיוני. החומה שהעמדת הייתה קשה לי, גם בסוף אבל גם בהתחלה. אולי תחושת ההחמצה היא על כל רגע בחיים ששתקנו. אני מסתכל אחורה וחושב על זה שלפעמים הקשר שלנו היה משובץ באיזה חוסר התאמה כזה, לפעמים זאת הייתה תחושה קטנה ולא מאוד משמעותית שאנחנו פשוט שונים קצת, שגדלתי להיות טיפה מוזר, עם תפיסות משונות ותחביבים אחרים, לא הכי נהנה מדברים מושקעים כמו טיול לניו-יורק.. לפעמים הרגשתי שאת מתבאסת על איך שנהייתי עם השנים, שפחות אהבת אותי ככה. לפעמים זה היה חריף יותר, כשמצד אחד יכולתי לדבר איתך על כל דבר שלא היה קשור אלינו, ומצד שני סירבת בתוקף לשמוע דברים שאמרתי לך ולהכיר בהם, והכעס והפחד שלך הפחידו אותי מאוד.

וכמו שהיה בינינו מרחק שהיה קצת מיוחד לנו, הייתה לנו גם קרבה שהייתה קצת מיוחדת לנו. המחשבות שלי כל הזמן חוזרות לילדוּת מאושרת בגבעת אבני, אל החיוך שלך והצחוקים, אל הספרים שהבאת לי מהילדות שלך ושקראנו ביחד במיטה, אל הגאווה שאני זוכר שהרגשתי מאז ומתמיד בזה שאת האמא הכי מגניבה שיש, שיכולתי לדבר איתך על הכל, שאהבת אותי למרות הרבה דברים. אני חושב שתמיד חשבת שאני יותר מוצלח ממה שאני באמת. תמיד עודדת אותי כשרציתי לעשות דברים שלא פשוטים לי, וגם נתת לי להרגיש בנוח עם איך שאני. אני זוכר שהייתי ממציא מילים ב'ארץ-עיר' ואומר "זה שם של פרח, אמא שלי אמרה לי". אני זוכר שעשינו ביחד ערוגות לגינת ירק ותקענו פוליגלים עם ציורים של הירקות, שהיינו ממלאים כוסות שלמות של פסיפלורות מהגינה. אני זוכר שבכיתה ו' כולם קיבלו מכתבים מהבית לאיזה משהו וכשהוציאו את המכתב המושקע שלך חשבתי לעצמי משום מה "זאת מעטפה לילדה", ואז אני קיבלתי את זה ובנות שהיו לידי התפעלו ואני שוב התגאיתי. לגיל 18 הכנת לי עוגת דינוזאור שפעם נזכרתי בנוסטלגיה שהכנת לי באיזה גיל 5 או משהו, עוד אחד מהרגעים האלה שידעת לגעת בלב שלי באופן כל כך לא מובן מאליו. וגם כשהייתי חייל התרגשתי למצוא ממך מכתבים שהסתרת פתאום באיזה ריצ'רץ'. התרגשתי למצוא דברים עתיקים שלי ששמרת, אפילו פתק טיפשי שכתבתי לך בכיתה א'. עכשיו נגמרו ההפתעות. נשארו רק זיכרונות, והקלטות ישנות של הקול שלך ששמח להגיד לי משהו. הלוואי שעם הזמן תחושת החרטה תדעך, וההדים של הזמנים הקשים יפנו עוד ועוד מקום לימים השמחים.