אני בקיץ האחרון. מי יגיד שזה 100+ קילו?
אני בחורה בת 23.
תמיד הייתי שמנמונת, עם הרבה קימורים. מה שהציל אותי תמיד זו צורת האגס שלי הגובה שלי וצורת הללבוש שלי שגרמו למשקל להיראות פחות ממה שהוא באמת.
לפני שנה עזבתי את הארץ והחלטתי שאני נוסעת לאיטליה לנסות להתקבל לפקולטה לרפואה.
עשיתי מכינה שבמסגרתה למדתי איטלקית מ-0 ואת החומר הנדרש למבחני הכניסה.
לא התקבלתי.
התחלתי את לימודיי בפקולטה לרוקחות בקורס לביקורת איכות בתחום התרופתי ואוטוטו אני מסיימת את השנה הראשונה מתוך 3 בלימודים (זאת הסיבה שהבלוג נמצא בקטגוריה "החיים מעבר לים")
הסיפור שלי עם המלחמה במשקל מתחיל לפני שנכנסתי לצבא. מעולם לא היה לי חבר, תמיד הייתי הבחורה הכי שמנה בחבורה, למזלי יש לי בטחון עצמי גבוהה ואני תמיד הצגתי אותו לראווה לכולם - גם עם לפאמים העמדתי פנים. אף אחד לא יודע.
בגיל 18 לאחר התייעצות עם ההורים עברתי ניתוח לקיצור קיבה, במשקל של 124 קילו.
עד אז לא הצלחתי להתמיד בשום דיאטה, וכשהצלחתי זה היה בדיוק לשבוע.
לאחר הניתוח הקילוגרמים החלו לנשור מעצמם, אני אכלתי לשובע (כמויות מינוריות כי הקיבה התקצרה) אבל אכלתי שטויות.
הייתי מתבגרת וקצת טיפשה, ולא טרחתי לשמור על תזונה נכונה כי הקילוגרמים גם ככה נשרו, אז מה זה משנה מה אני אוכלת???
המשקל הכי נמוך שלי לאחר הקיצור היה 89 קילו. (35 קילו פחות שנשרו ללא מאמץ בכלל)
ואז התגייסתי.
אני מאשימה את הצבא בזה שהשמנתי אבל למעשה האשמה היא חלקית כי גם לא בדיוק מנעתי מעצמי שום דבר מהקיוסק.
עשיתי שירות של 11/3 ובגדוד לא בדיוק הקפידו על כמויות השמן שהכניסו לאוכל..... וככה לאט אבל בטוח חזרתי לשקול מעל 100 קילו.
השתחררתי, עברתי לגור לבד, מצאתי עבודה וניסיתי להקפיד על תזונה כלשהי.
נשארתי בטווח של 4+- קילו אבל מעולם לא הצלחתי לרדת את רף ה100.
באיזשהו שלב ויתרתי. הבנתי שלהילחם נגד הגוף שלי ולשאוף להיות כמו הבחורה במגזינים זה פשוט לא בשבילי.
התבגרתי נפשית, וגם מבחינת מערכות יחסים - אם כי עדיין לא התנסתי באחת רצינית. בחורים באו והלכו, ואני תמיד תהיתי אם הם הלכו כי אני שמנה - אבל את המחשבות האלה קברתי רחוק ולבשתי את החיוך הקבוע שלי ואת ארשת הבטחון העצמי והסקס אפיל שתמיד סביבי.
לאחר שנה של מגורים בנפרד קיבלתי את ההחלטה להגיע ללמוד באיטליה, כמו שכתבתי קודם.
עברתי לגור אצל דודים שלי.
הלימודים וההיאבקות בלימודי השפה, ולאחר מכן הסמסטר הראשון באוניברסיטה השאירו אותי חסרת זמן ורצון להשקיע בבישול ובטח שלהקדיש זמן לספורט.
במשך השנה הראשונה גם פגשתי את בן זוגי הנוחכי (ב-20 לחודש אנחנו חצי שנה יחד) שאהב את הקימורים שלי, וגרם לי להרגיש סקסית ונחשקת ללא שום תנאי. בנקודה הזו לא הרגשתי שום צורך בכלל לנסות להוריד ולו גרם אחד מהמשקל שלי. אני סקסית שמחה ומאושרת - מי צריך לרזות?
אבל באיזשהו שלב התחלתי לחשוב על הבריאות שלי - שזה הפקטור היחיד שלא חשבתי עליו עד לאותה נקודה.
מה יקרה אם אכנס להריון בעוד כמה שנים? המשקל על הרגליים והלחץ על הגוף יהיו אדירים!
ואני נכנסת גם לקבוצת סיכון גבוהה לסכרת והתקפי לב....
אבל לא הייתי מוכנה להיפרד מתחושת השובע והאוכל הטעים.
דודים שלי לקחו אותי לטייל ברחבי טוסקנה, הכירות אותי לחברים שלהם.
פעם אחת נסענו לארוחה גדולה בחוג חברים מסויים של דוד שלי.
שם פגשתי את אחד החברים שלו. דודה שלי נשארה עם פה פתוח כאשר ראתה אותו כי הוא היה חצי מעצמו. (עליי השאיר הרבה פחות רושם כי לא פגשתי אותו עד אז)
במסעדה בזמן שאנחנו אכלנו תפוחי אדמה הוא אכל סטייק, ודודה שלי לא הפסיקה לתחקר אותו לגבר הדיאטה שהוא עשה.
הוא סיפר שהוא עשה את דיאטת דוקאן כי הוא מאוד אוהב בשר, ושהוא לא מרגיש שמשהו חסר לו והוא מרגיש שבע כל הזמן.
האיש בהחלט נראה שמח ומאושר - ובעיקר שבע.
כשחזרנו הביתה אני ודודתי קראנו קצת על הדיאטה הזו, התייעצתי עם רופא ויום למחרת התחלתי את שלב ההתקפה.
הסכמתי לעשות את הניסיון הזה באופן כללי כניסיון - הכי גרוע? לא יעבוד ואכלתי הרבה בשר במשך שבוע והעלתי לעצמי את רמות הברזל (הגם ככה נמוכות שלי)
לאחר יום שבו לא הגבלתי את עצמי, כשהייתי רעבה נשנשתי פסטרמה....
יום למחרת הראה 700 גרם פחות.
וככה זה נמשך מיום ליום.
זה הפך להיות אפילו יותר קל כשהתחלתי למצא מתכונים לדברי מתיקה (ואני מאוד אוהבת מתוקים) שאני יכולה לאכול, כמו עוגות הגבינה.
מי יכול להתלונן על דיאטה שבה כל בוקר מתחיל עם קפה וחתיכה ענקית של עוגה, ובארוחת 4 יש עוגיות?!
אז הפעם שמתי לי מטרה, ואני לא מרגישה שאני מענה את עצמי והולכת נגד כל מה שהגוף שלי רגיל אליו.
< כאן מהצד יש מד התקדמות, המטרה שלי היא כ31 קילו פחות מנקודת ההתחלה (שהיא התמונה בתחילת הפוסט)
בינתיים הולך לא רע, ויש לי אפילו שוקולד.
וכם החלטתי לפחות את הבלוג הזה, כי מצאתי מעט מאוד מתכונים בעברית לדיאטה שלי. אני חושבת שהמתכונים האלו הם קינוחים פשוטים וטעימים שמתאימים לא רק לאנשים שעושים את דיאטת דוקאן - אלא לכל אדם באשר הוא שרוצה מתוק בפה עם מעט קלוריות בלי לוותר על הטעם!
מעבר לזה שההתחבטויות בכל דיאטה הן אותן התחבטויות והקשיים הם אותם קשיים. וכשהמשקל מסרב להראות את מה שאנחנו מצפים לו אף על פי שעשינו הכל נכון, זה מתסכל את כולן!
ובפנים בתוכינו, גם כשאנחנו כבר רזים - הראש השמן שרוצה הכל הרבה וטעים לא הולך לשום מקום :)
ועד כאן בחשיפה שמעולם לא עשיתי בפני אף אחד.
נתראה בפוסט הבא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
nushichan