אני כישלון. זה ידוע.
החרדה החברתית שלי משתקת אותי לגמרי.
לא יוצאת לריצות כי אני מפחדת מהאנשים שייראו אותי, שיישפטו אותי,שייצחקו עליי.
כבר 3 פעמים, 3 פעמים מזדיינות שיצאתי החוצה ונתקלתי באנשים שירדו עליי בזמן שרצתי.
"איזה מכוערת" "שמנה דובה"
ולפני שבוע זה היה השיא- "צילמתי אותך כדי שאני אוכל להכניס אותך לספר השיאים של גינס בתור הבחורה הכי מכוערת בעולם"
וואו. עצרתי באמצע הדרך מאחורי איזה ווילה ובכיתי את הנשמה בערך . לא יכולתי יותר רעדתי והשתדלתי את כול הדרך חזרה לעשות בדרכים צדדיות ריקות מאנשים
ועכשיו אבא שלי כועס עליי שאני לא עושה ספורט. מה זה עניינך? מה אתה רומז בזה בעצם ?
העיקר אחותי הקטנה והרזה זוכה לכול התשומת לב החיובית. "איזה יפה היא ממש דוגמנית" , "יואו אלינה תראי את אחותך הקטנה הזאת, רבע עוף , שמתי אותה בתמונת מסך בפלאפון".
הם סובבים סביבה אומרים לה כמה שהיא יפה , מאכילים אותה טוענים שהיא דוגמנית לעתיד
ואותי הם שוכחים.. אני עומדת מולם מחייכת וצוחקת וכול מה שאני רוצה זה שמישהו פאקינג ישים לב שאני חצי מתהההההההההההההה שאני לא יכולה יותר.שמישהו ייסתכל לי בעיניים וייראה שהן מתות
הולכת למרתון שירים עצובים ובכי של שעות
אמן שלא אקום מחר.
ו-פאק אני אוכלת יותר מדי אבטיח ביום. זה האוכל העיקרי שלי. זה וסלט. זה הרבה יותר מדי. שמנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
