לא יודעת מה נכנס בי
סיוטים על גבי סיוטים על גבי סיוטים. וכולם על דבר אחד.
כמעט שנה שלמה שהייתי בפחד . כמעט שנה שלמה שחייתי בסיוט מציאותי אחד גדול .
ועברו כבר 10 חודשים מאז. ועדיין קשה לי. קשה לי להודות בזה שהגוף שלי שייך לי, ול-י בלבד. קשה לי ללכת ברחוב, קשה לי לסמוך על בנים, קשה לי לנשום, הדופק עולה לי כשאני מרגישה שמישהו שם את היד עליי,גם מתוך חיבה. אני רוצה לברוח .אין לי ממי לברוח
אלינה הוא ה-ל-ך .אלינה הוא יותר לא פה ,הוא לא חוזר. הוא במרחק של שעות טיסה כבר ממך. למה את עדיין מפחדת?
הוא כוכב בסיוטים שלי. סיוטים מזדיינים
זוכרת שהוא עיקם לך את המרפק ובכית כמו תינוקת סתומה ?
או אותה הפעם שהיית חולה ולא היה לו אכפת ? את הפעם הזאת שהיית חלשה מדי אפילו בשביל לבכות ?
את הפעם ההיא שהוא אמר לך כמה שהוא אוהב אותך וכמה שאת יפה וזה הזיז לך מיתר בלב למרות שהוא היה פסיכופט .הוא היחיד שאמר לך את זה אי פעם.
זוכרת את הפעם שכבר הבנת איך להפריד את הגוף שלך מהנפש וכבר נהיית אדישה?
זוכרת איך אמא שלך ואבא שלך היו צועקים עלייך מאיימים וכועסים ואת רק רעדת בשקט ודחפת את האוזניות שלך עמוק לתוך האוזניים שומעת CREEP בפול ווליום ?
זוכרת כמה רשע הוא היה? ורק את ידעת על זה. ............"אדם" אדם המושלם של כולם. כי מי יכל לחשוד בכלל ביצור האלוהי הזה.
'די כבר לבכות. לא נמאס לך' הוא תמיד אמר לך את זה. עם העיניים הבוחנות שלו והמבט הפולשני,לפעמים עם חצי חיוך . הוא היה כ"כ לא צפוי. ברגע אחד הדמעות שלך היו מעצבנות אותו ואת היית משלמת על זה. ולא למדת, כול פעם מחדש אותו דבר. מטומטמת.בכי זה לחלשים. את בנאדם חלש .
ואז מושפלת מספיק
הלכת לבכות אצל מי שהיה בזמנו החבר הכי טוב שלך .
והודית שאת מפחדת.נורא נורא מפחדת
וכן היה חיבוק והייתה תמיכה ליומיים-שלושה
וביום חמישי 2:26 בלילה .(לא יאמן שאת זוכרת את זה פתאטית)
הודעת טקסט
'מצטער אלינה..זה לא בשבילי כול זה. אני לא יכול להתמודד עם זה. תשמרי על עצמך'
אני לא חושבת שכאב לי ככה בחיים
כול הסבל שעברתי כבר התגמד לעומת הכאב הזה .חשבתי שאני עומדת להתעלף מהכאב החד שהיה לי באיזור הלב
ויום למחרת
רבה עם ההורים לא ללכת לביהס
הם מהייאוש כבר מקללים אותי . 'שום דבר לא ייצא מהבהמה חסרת התועלת הזאת. שתלך להיות קוסמטיקאית או מוכרת בסופר'
אני בוכה. אבא טורק לי את הדלת של החדר בפרצוף ,ואמא צורחת 'אוי ואבוי לך אלינה, תיזהרי ממני עברת את כול הגבולות'
רציתי לרגע להעביר להם את מה שאני מרגישה
את הכאב הפיזי והנפשי שאני נמצאת בו
אותו כאב שגרם לי לפנות לאמא שלי יום אחרי בווידוי ש- אני חייבת עזרה. אני חייבת השגחה, אני הולכת לעשות לעצמי משהו
והיא רק צחקה ואמרה שאני מצחיקה אותה.
ואין לי מושג למה כתבתי את זה
הרגשתי שהייתי צריכה
הלבד הורג אותי. אין לי אף אחד . רק את הבלוג הזה.
ועכשיו לילה...........הסיוטים והחרדות כבר בדרך
הם התגברו ומקשים עליי לתפקד
כבר לא אכפת לי מהדיאטה ולא אכפת לי מכלום
אני לא מתפקדת
אני לא בשליטה.זאת הרגשה מפחידה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
