הבלוג של "אמא יש רק אחת"

להיות אמא.

משימה קשה קשה, רכות בשילוב עמידה על שלך, רוך מול אסרטיביות, גבולות מול דמעות של ילד קטן.

אני לא בנויה לזה.

איך אפשר לראות ילד שמתקשה לעמוד בהצלחה במשימה שניתנה לו ולא לסייע, לתת יד, לעזור?

האם לא בשביל זה אנחנו כאן? לסוכך בכנפינו, לעזור ולתמוך כשקשה?

מומחים אומרים שילד שקשה לו, שיתאמץ ויצליח. ממש כמו הסיפור על הזחל שלא זכה להפוך לפרפר כי ילד קטן ריחם עליו וניסה לעזור לו לצאת מהגולם ובכך בעצם הרג אותו בלי כוונה.

מדוע מת הפרפר?
זהו סיפור אודות ילד קטן בהודו, שהלך לבקר את הגורו (איש זקן וחכם). הגורו ישב והתבונן במשהו שהחזיק בידו. הילד ניגש והסתכל גם הוא , אלא, שלא בדיוק הבין, מהו הדבר שביד הזקן, ושאל את הגורו: "מה זה?"

"זה גולם", ענה הגורו, "בתוך הגולם נמצא פרפר. בקרוב הגולם יתבקע והפרפר יצא."
הילד שאל אם יוכל לקבל את הגולם. "כן", אמר הגורו, "אבל עליך להבטיח לי , שכאשר הגולם יתבקע והפרפר יתחיל לצאת ויכה בכנפיו, כדי להשתחרר מהקליפה, אתה לא תעזור לו. חלילה לך לסייע לפרפר על ידי כך שתשבור את קליפת הגולם. עליך להניח לפרפר לעשות זאת בעצמו." 

הילד הבטיח, לקח את הגולם והלך אל ביתו. בבית ישב והמשיך להתבונן בגולם. לאחר משך זמן ארוך ראה שמתחילה תנועה, הגולם נע וכאילו רעד, והנה נבקע בקצהו. בפנים היה פרפר עדין ויפה שניסה להיחלץ מתוך קליפת הגולם תוך שהוא מכה בכנפיו כנגד הגולם. התנועות שלו היו חלשות ולא נראה שמכות הכנפיים הללו יוכלו לעשות את המלאכה הזו.

הילד הקטן רצה נואשות לעזור לפרפר הסובל. לבסוף, כשלא יכול היה לשאת עוד את המתח, הפר את הוראות הגורו. הילד הסיט את שני חצאי קליפת הגולם לצדדים ועזר לפרפר להיחלץ.

כאשר יצא הפרפר , החל לעוף באוויר, אך לפתע נפל למטה אל האדמה ונשאר שוכב ללא תנועה. הילד הרים אותו בזהירות וראה שהפרפר מת. שטוף דמעות הלך הילד לביתו של הגורו והראה לו את הפרפר המת שבידו.

"אתה רואה, ילד", אמר הגורו, "מיהרת לשבור את קליפת הגולם, האין זאת?"
"כן", הודה הילד, "זאת עשיתי."
והגורו אמר: "אינך אשם. לא יכולת לדעת מה שעוללת. כאשר הפרפר מתחיל לצאת מהגולם, הדרך היחידה שבה הוא יכול לחזק את כנפיו , היא בכך, שמכה בהם לעבר הקליפה. הוא מכה לעבר הקליפה ומכה שוב ושוב , ואז מצמיח ומחזק את שרירי הכנפיים שלו. כאשר אתה עזרת לו בכך שעשית זאת, במקומו, מנעת ממנו לגדול ולפתח את שרירי הכנפיים. זו הסיבה שהפרפר נפל לאדמה ומת."

זה הסיפור.

אני קוראת וחושבת שאולי אני הילד ובניי הם הגולם.

האם זה מה שאני רוצה?

לראות אותם "מתים" רגשית כי אני כל הזמן עוזרת?

אני בקונפליקט קשה עם עצמי. בתור ילדה לאמא שלא הייתה שם בשבילי כשהייתי צריכה, אני רואה בכך דבר נורא ואיום לעשות.

בעלי, מסוגל לעמוד מהצד למרות שקשה לו.

אני לא.

ופה טמונה הבעיה שלי.

אני הבעיה שלי.

ואני שונאת להודות בזה.

מצד שני, אם אמא שלי הייתה שם בשבילי בעבר, האם הייתי גדלה להיות עצמאית כ"כ? עצמאית עם שריטות, אני בטוחה. כי היא לא הייתה שם בכלל. לא כתף לבכות עליה, לא אוזן קשבת, לא מילים חמות שיכבו את הבעירה בתוכי. רק שתי מילים ביום, משימות וחובות, אמא קשה מדי.

אני לא רוצה להיות כמוה ומפחדת לעשות את השינוי בשבילם כי אני פוחדת להיות כמוה.

איך אמצא בכל זאת את האיזון עבורם ועבורי?

האיזון שיגרום לי לנשום. לשמוח. לשמח אותם.