הבלוג של "אמא יש רק אחת"

הייתה לי שיחה עם מטפלת בפסיכודרמה לגבי הילד האמצעי שלי שמרטיב.

דיברנו 40 דקות בהן היא שאבה ממני מידע ושאבה ושאבה.

ואז אמרה: "אשקף לך את מה שאני שומעת: הילד שלך עבר כנראה התעללות כלשהי בעברו, התעללות פיזית שאולי אינך יודעת עליה. אחרת אין סיבה אחרת להתנהגותו. הוא זקוק לפסיכולוג / מטפלת רגשית. עדיפות לפסיכולוג". זה בקצרה, כן? היא חפרה קצת יותר.

"התעללות פיזית?", שאלתי.

"כן, יש מצב שעבר התעללות מינית?"

"אין מצב!", עניתי נחרצות.

"ה'אין מצב' שלך מדאיג אותי מאוד" ענתה לי.

באותה שניה האמינות שלה בעיניי נפלה. נראה לי שהייתי יודעת אם עבר עליו משהו כזה. לא?

למרות שהיא נחשבת למאוד חזקה בתחומה, יש לה אתר מרשים עם חוות דעת מרשימות. אבל לא יודעת...זה עיצבן אותי.

היא טענה שלדעתה המצב כבר מאוחר מדי (בן 8 כבר אמרתי?) אבל אולי אפשר לתקן עדיין. לא לחכות, לרוץ מהר לפסיכולוג.

לא הלחיצה. בכלל. (אהההההההה)

מה עכשיו????

מצד אחד, יש לי מטפלת רגשית שכבר מטפלת בו, בצורה קשה מדי לטעמי, שטוענת שהוא "מתעלל" בנו כי הוא כן שולט בפיפי אבל רוצה שישרתו אותו בכך שינקו לו ואעבוד קשה.

ומהצד השני מומחית מתחום קצת שונה שטוענת שאנחנו "מתעללים" בו או שהתעללנו בו בעבר או שספג התעללות מבחוץ וזה עדיין משפיע.

אני לא יודעת למי להקשיב, למי להאמין, אולי שתיהן טועות?

מה שבטוח, שתיהן מחליטות החלטות הרות-גורל על סמך חלקיקי פאזל.

אני לא אמא מתעללת. אני לא.

זה שצעקתי פעם, שאיבדתי עשתונות בגלל שהם היו בלתי נסבלים והפלקתי ואח"כ מתתי מייסורי מצפון (כי גם אני עברתי את זה כשהייתי קטנה), לא אומר שאני מתעללת. זה אומר שהשפיות שלי ברחה מהחלון לכמה דקות וחזרה מיד אחרי ששמעה מה עשיתי.

אבל, זה כנראה גם מה שאבא שלי חושב על עצמו.

הוא היכה אותי פה ושם, גם איבד עשתונות, גם חטף ג'ננה, אבל אהב ואוהב אותי.

אז....מה זה אומר עליי?

חוץ מזה, האישה הזו אמרה שכשהייתי קטנה חייתי בעולם שבו פליקים היו נורמטיביים והיום זה לא נורמטיבי. לכן זה משפיע עליו יותר קשה.

מה????

ממתי פליקים/מכות זה דבר נורמטיבי? והיום אין מכות? יש ועוד איך!

אבל כל ילד "אוכל" את זה אחרת.

יש לי את השריטות שלי, ברוך השם, אבל מפה ועד להגדיר ילד כילד שצריך פסיכולוג ומיד כי המצב עלול לא להיות בר תיקון, זה קיצוני מאוד בחשיבה. לא?

לא יודעת...אוף..לא יודעת!!!!!!!!!!!!!!

שתיהן טמטמו אותי ובלבלו אותי ואני לא יודעת מה לחשוב עליי, עליו, על בעלי, על כל הקן המשפחתי.

אז החלטתי לנקוט בגישה שרוב הזמן עובדת אצלי. אהבה וח"ח.

תפסתי אותו לשיחה. שאלתי אותו: "אתה מאמין שאתה יכול לקום יבש?"

"כן". ענה בשקט והביט הצידה.

שאלתי אותו שוב, "אתה מאמין? כי אני מאמינה מאוד. עשית את זה בעבר ואני יודעת שאתה יכול שוב. אז...אתה מאמין?" שאלתי ברוך.

"כן" הנהן והביט הצידה, כאילו, לא מאמין למילותיו. אז הוספתי מחמאה. כדי שיאמין.

"אתה יודע, המורה שלך אמרה עליך משהו שגרם לי לגאווה גדולה", הוא הביט בעיניי והמשכתי, תפסתי את תשומת לבו, "היא אמרה שאתה חכם ברמה של טייס קרב", אמרתי. הוא חייך והביט בי בעיניים שואלות.

"אתה יודע מה זה אומר?", שאלתי.

"לא", הוא ענה.

"זה אומר שאתה חכם ברמות, אחלה גבר ,תותח-על! כי להיות טייס קרב זה אחד הדברים הקשים ביותר הקיימים".

הוא חייך בביישנות מאוזן לאוזן.

"אז אתה מאמין?", שאלתי שוב בפעם השמינית בערך.

"כן", אמר וחייך והפעם הביט בעיניי.

חיבוק, נשיקה, אני אוהב אותך, אני אוהבת אותך. לילה טוב נסיך שלי.

אני אמא מתעללת??

אולי הייתי לפרקים.

אבל אני בהחלט מפצה על כך, או מנסה. למרות שעמוק בלבי, אני יודעת שהוא לעולם לא ישכח את הפליקים מלפני כמה שנים. כפי שאני בעצמי לא שכחתי את אילו שאני קיבלתי.

אל תרביצו. זה לא נשכח לעולם!