הבלוג של "אמא יש רק אחת"

על הבוקר עצבים, אירגונים, הילד שוב הרטיב, הקטן לא רוצה לקום עדיין, הגדול לא אוהב שאני פותחת לו חריץ בחלון לאור שיכנס לתוך מאורת העטלף שלו (גיל ההתבגרות פאקינג התחיל).

הבעל שוכב במיטה, רואה טלויזיה ולא קם לעזור בארגונים.

אני מפעילה מכונה, מכינה כריכים, ממלאה בקבוקי מים, מעירה שוב שלא יאחרו. מרימה את הקול על הילד שבמקלחת, שבמקום לשטוף את עצמו, שוטף את המקלחת ומבזבז המון זמן ומים (ועצבים!!!).

הבעל צועק עליי שלא אצעק עליו. "ולך מותר לחטוף עליו עצבים כשבא לך?"

ששששששש.......די!

מטבח.

נס קפה.

כוס שקופה.

מתוק-מריר.

כאב הראש חולף.

ה"סערה" חולפת.

הילדים יוצאים. אחד בזמן. השני באיחור.

הבעל, שנון ומעצבן "as allways", "תתעוררי. תפסיקי להתעצבן".

"אני ערה. יותר ממך". עוקצנות.

"ביי, אני זז". נשיקה יבשה ממני. כי ממש לא בא לי עליו עכשיו.

טפיחה קלה על הישבן שלי וחיוך ממזרי. חצוף אל תיגע בי עכשיו.

כולם הלכו.

אני פה. עם הקטן שיושב על ברכיי.

ומחכה בלי הרבה סבלנות וציפייה, לרגע שבו גם הקטן שלי יתנהג אליי באותה צורה.

עצבים.

קפה.

הלכתי לעבודה.