הבלוג של "אמא יש רק אחת"

יצאתי מוקדם מהעבודה.

אין לי חשק לראות אף אחד או לשמוע אף אחד.

נסעתי לקאנטרי לברר מחיר מנוי לחדר כושר.

אני חייבת להיכנס לכושר.

לאו דווקא בשביל לחטב את הגוף.

אלא בשביל להריץ את הדם ולעשות משהו בשביל עצמי.

מחקרים מוכיחים שאנשים שעושים כושר הם אנשים מאושרים. אני רוצה להיות מאושרת.

הורמונים מסוימים (אנדורפין ואדרנלין...) משתחררים בזמן הזה וגורמים לתחושת אופוריה ובכלל הרגשה טובה שאגב, יכולים גם לגרום להתמכרות של ממש בספורט.

ולמה התחושה הרדומה הזו היום?

אתמול, יצאנו למסיבה מהעבודה של בעלי.

שנינו גמורים אחרי יום עבודה, ולי נוספו עוד כמה פעילויות אחיר העבודה: הוצאתי את הילדים לאכול בחוץ, יצאתי לקניות בסופר עם שלושתם, אח"כ לרופא עם הקטן ואז, בלי אויר בכלל, אספתי את אמא שלי מהבית שלה לשלי כדי שתשמור על הילדים.

יצאנו למסיבה.

היה נחמד.

קצת נשנושים.

קצת מינגלינג.

קצת הופעה של זמר מפורסם.

אחד הילדים צלצל.

שאל אותי כמה דברים ואני התעניינתי לגבי הקטן שכשעזבנו אותו הוא צרח ובכה ולא רצה לשחרר.

הוא אמר: "הוא יושב ברצפה ליד הדלת, מחכה שתבואי, עם שמיכה על הראש ואוכל את הפיתה שסבתא הכינה לו"

ובזה זה הספיק לי.

לא מצאתי מנוחה לנפשי.

"ממי, אני עייפה, בוא נלך".

"לאן את ממהרת? קצת חופש מהילדים". ענה.

"אני לא נהנית, אני עייפה", עניתי.

ככה אמרתי לו כמה פעמים עד שהלכנו.

הגעתי הביתה, הקטן מעולף בסלון. ואני עם ייסורי המצפון שלי אומרת לעצמי שהקשר הסימביוטי ביני ובין ילדיי נכנס לשלב, מסתבר, קשה מנשוא.

לא רציתי עוד להיות עם בעלי במסיבה.

רציתי הביתה לילדים.

אני לא יודעת מה לחשוב על זה.

אני רק יודעת שאני צריכה לשחרר את עצמי מהם...ומהר.

לתת לעצמי משהו נוסף להתעסק איתו ושהוא יהיה רק שלי.

חדר כושר זה הפתרון לדעתי.

מה דעתכם?