הבלוג של "אמא יש רק אחת"

אני לא רוצה לפתוח פה לשטן, אבל חייבת לספר משהו.

היום הייתה ישיבה בעבודה. נקבעה לשעה 12.

קצת רקע:

מתוקף תפקידי כמנהלת חשבונות, מעולם לא ניהלתי צוות עובדים.

מאז שנכנסתי לתפקיד,

עשיתי הכל כדי שלבנות תחתיי יהיה טוב.

גם ככה, ההלם שמוניתי לתפקיד הזה, היכה בכולנו. כן, כולל אותי.

אז ניסיתי להשרות אוירה של "הכל סבבה, תמשיכו איך שהייתן ויהיה טוב".

אבל, עשיתי טעות שלא חשבתי שהיא טעות.

הפכתי חברה שלהן.

אשת סוד שלהן.

אחת מהחבר'ה.

טעות!

הן הבינו שאני לא ממש מנהלת עם סמכות.

הן הבינו שאפשר לחפף.

פתאום התחילו להיות "חולות".

פתאום, למישהי שחולה, אין מחליפה.

פתאום אני מוצאת את עצמי, מגיעה למשרד וממלאת מקום של מישהי ששכחה לקום!!!!! לא! באמת??? ברצינות עכשיו???

המנהל שלי, מעודן כמוני, היה מעיר בצורה מעודנת על האיחורים.

אני הייתי מעירה, אבל ברגע שהיו מתחילות עם ההתנצלויות שלהן, זהו. סולחת ומוחלת והכל טוב שוב. לא עומדת בזה.

בכל אופן, התחלתי לספר מקודם.... הישיבה נקבעה ל12. בכל הפעמים הקודמות, תמיד הייתה מישהי שמאחרת.

היום איחרו 2.

לא התעוררו.

היה אמור להיות היום תור לרופא לבן שלי, שדחיתי בשביל הפגישה.

הפגישה התחילה ב 13:30.

ההתנצלויות היו פחותות יותר...פחות עם רגשות אשם. כאילו שזה ברור שלא אתן להן על הראש.

המנהל פתח בציניות מחויכת על כך כי בשנת 2007 המקום זכה מקום ראשון בתחרות, וכי הוא יצליח לזכות בתחרות גם השנה, דוקא בגלל הבנות המוכשרות, שמדייקות תמיד בזמן ויודעות את העבודה. ציניות מעצבנת.

בשניה הזאת - נשרפו לי הפיוזים !!!!

"סליחה רגע. יש לי מה לומר", אמרתי בקול תקיף.

"לא מקובל עליי שכל הצוות יחכה בכל פעם למישהי אחרת ששכחה להתעורר, או שפתאום חולה, או שלא הפעילה את השעון המעורר. אני מרגישה שחזרתי לבית ספר. אילו תירוצים של בית ספר! אני הגעתי לפה היום אחרי שדחיתי תור חשוב לרופא של הבן שלי, אני מאחרת ברגעים אלה לבנים שלי ואתן מרשות לעצמכן לאחר? מוסר עבודה גבוה! כמו בצבא! זה מה שצריך להיות פה!" תקפתי באסרטיביות מרשימה. המשכתי לדבר ולהנחית עליהן עוד כמה נהלים שהחלטתי עליהם באותו בוקר מתוקף תפקידי כמנהלת שנמאס לה, בגלל שנראה לי שהן צריכות לעשות את זה ולא אני. קיבלתי תמיכה מלאה מהמנהל.

הבנות שתקו. המנהל הציץ לכיווני וסידר באי נוחות את הדברים שעל השולחן. נוצרה אוירה מתוחה. מצוין!

בסוף הישיבה, שאלתי את המנהל אם זה היה בסדר.

"עשית לי את העבודה" חייך ואמר.

"יופי. אולי בכל זאת אצליח לנהל אותן".צחקתי ויצאתי הביתה. לילדים שלי :)