הבלוג של "אמא יש רק אחת"

ביום חמישי הייתה הפגישה.

התחתכתי, התאפרתי עדין, שמתי עקבים ויצאתי לדרך.

הגעתי ראשונה יחד עם חברה שאספתי (שעון שוויצרי זה אני. וכל השאר לא).

השאר הגיעו בטפטופים.

הייתי צריכה גם לאחר. 

בכל אופן, היה נהדר, מקסים, מצחיק, מעניין.

כל הסיפורים של כולם ואיך שהתקדמו מאז בית הספר, היה נחמד לדעת שכולם בערך באותה סירה.

3 ילדים לרובם.

בן זוג שעייפים ממנו או שמתלוננים עליו - גם יש לכולם.

אבל כולם צוחקים, מאושרים וה'עייפות מהחיים' בעיניים של כולם ירדה לשוליים ל 5 שעות של פגישת מחזור. כן, 5 שעות ! עד כדי כך נהנינו. לא רצינו לחזור הביתה.

היינו שם עד אחת בלילה....טוב, אני לפחות הייתי. הייתי חייבת לנטוש כי הבעל שלי לא הפסיק לצלצל ולשאול מתי אני חוזרת.

הכי פדיחה. אמרתי לו שאני לא ילדה בת 12 והוא לא אבא שלי וכמה אני כבר יוצאת שהוא מנדנד לי ככה??? "לך לישון" אמרתי לו. "אני לא יכול לישון כשאת לא בבית". נו טוב.

והייתה עוד פדיחה.

בזמן שדיברתי עם בעלי בטלפון (קמתי מהשולחן ויצאתי החוצה מהמסעדה) עצר אותי בחור ברחוב ושאל אותי אם אני יודעת איפה המועדון? (לא אומר את שם המועדון). אמרתי לו שאני לא יודעת ואז נאורו עיניו כשהסתובבתי ופניתי אליו והוא שאל: "בא לך לבוא איתי למועדון?" אמר וחייך חיוך מוקסם.

עיקמתי את הגבות ועניתי בגמגום והיסוס "לא....תודה". מה? מאיפה זה בא לי?

אני לא יודעת אם בעלי שמע, אבל....זה היה לא נעים. ומחמיא :)

באותו רגע, בעלי אמר "ביי". אז חשבתי שהוא שמע. אוי.

חזרתי לשולחן וסיפרתי לכולם את מה שקרה. כולם צחקו וגם אני...אח"כ פשוט לא הפסקתי לחשוב אם בעלי שמע. זה שישב מולי לא הפסיק להסתכל עליי מאותו רגע ואילך. רבאק, תוריד את העיניים שלך ממני. אני יודעת שאני נראית טוב והרגע גם עצר אותי בחור (צעיר וחתיך עם עיניים ירוקות) והוכיח לי את זה, אבל ג'יזס למדנו ביחד ושנינו נשואים - תוריד את העיניים!!!

אחד הבחורים בשולחן אמר לי, "מה את לחוצה מבעלך? הכל בסדר!" עניתי לו "אם היית במקום בעלי והיית שומע שאומרים את זה לאשתך, מה אתה היית עושה?" והוא ענה: "מה ז"א? הייתי רץ לפה עכשיו". "אה! אתה מבין למה אני כ"כ דואגת עכשיו?" כולנו צחקנו...חחחח....זה היה מצחיק והיסטרי כאחד.

בכל אופן, כבר הפסקתי ליהנות. לא היה לי כיף. כל העניין הרס לי את הערב. גם אני, עם המחשבות שלי. ולא היה בא לי שיצלצל שוב ויבדוק מתי אני באה (הוא הבטיח שיצלצל כל רבע שעה עד שאבוא) נודניק!

קמתי אל המלצר, ביקשתי שיביא חשבון לשולחן. התחלקנו כולם בכסף. וראיתי שהם עדיין יושבים. אז פשוט קמתי, הודעתי לכולם שהספיק לי ואני עייפה מאוד, שאלתי את החברה אם היא חוזרת איתי. היא שאלה מי מגיע לעיר שלה, החליטה לנסוע עם מישהי אחרת. בסדר. האמת התבאסתי לגמרי. כי הוא לא צלצל כל רבע שעה כפי שאמר, וסתם קמתי. להערכתי הם נשארו שם עוד רבע שעה וזהו. באסה. יכולתי לתת לו להתייבש עוד קצת. אבל נמאס לי מה'דווקא' הזה.

הגעתי הביתה, החמצתי לו פנים.

נכנסתי למיטה. לא הסתכלתי עליו.

"מה?" הוא שאל.

"תודה לך שנתת לי להרגיש כמו ילדה" עניתי.

"אני דואג לך. את לא מבינה? בחורה שחוזרת לבד בלילה היא טרף לכל גבר!".

"דאגת לי? אם היית דואג לי, היית נותן לי לחזור עם כולם לחניה ולא לבד. כי כולם היו במסעדה עדיין כשעזבתי".

"כן? עד איזו שעה?" אמר.

"זה לא משנה. כמה כבר אני יוצאת? מתי אי פעם אני עשיתי לך את זה? מתי הצקתי לך פעם ככה? כל הזמן אני אומרת לך "לך, צא, תהנה ותחזור בשלום" ואתה? לא. חס ושלום שאהנה קצת!" אמרתי בזעם.

"כי את לא גבר!" כעס.

חשבתי קצת....שתקתי ואמרתי "אני לא מעוניינת לדבר איתך" סובבתי את הגב והלכתי לישון.

בבוקר, הסעתי את הקטן לגן...אחותי לקחה את הילדים והתחלתי לבשל.

בעלי קם, התחיל למזמז אותי והמגע שלו ריכך אותי לגמרי, למרות שהייתי עצבנית עליו עדיין. כי מה שאמר אתמול הכעיס אותי מצד אחד ומצד שני, אהבתי. אהבתי שדאג לי. אכפת לו.

הלכתי איתו לחדר השינה, אבל בגלל שהייתי חצויה ברגשותיי היה לי קשה לזרום.

אמרתי לו: "הרגשתי שחזרנו 20 שנה אחורה. תגיד לי שאתה לא קנאי דביל" אמרתי בלחש.

"אני דואג לך, זה לא ברור?" אמר.

"לא. זה לא היה ברור בכלל.....דאגת לי?" שאלתי.

"כן! נו, מה נראה לך?" אמר וחייך.

"זה לא היה נראה ככה. בפעם הבאה תדבר בנועם ותסביר לי, כי נשמעת ממש כועס וזה עצבן אותי. היית צריך לומר: 'ממי, אני דואג שיקרה לך משהו' ותאמין לי שהייתי רצה הביתה", הסברתי. הוא הפנים, אני יודעת.

המשכנו לאט בעניינים. ביקשתי חיבוק ונחמה בזרועותיו. הסתכלתי עליו אמרתי לעצמי בלב: 'בחרתי בגבר הכי נאה. כל מי שהיה בשולחן אתמול, לא מגיע לקרסוליו. אני כ"כ אוהבת את הגבר שלי'.

ואח"כ חשבתי שאולי זה לא נורא שיצאתי מוקדם. כי בחניה..היו כמה גברים שיכורים...קצת נלחצתי ורצתי מהר. בדרך הביתה, לא הפסקתי להסתכל סביב בשכונה....רצתי הביתה. אני גם מפחדת על עצמי. ולמדתי שבעלי תמיד צודק. הוא פשוט לא יודע איך לבטא את עצמו.