ההורים שלי גרושים....למי ששכח/לא ידע.
אבא שלי חי עם אישה כבר כמה שנים בעיר אחרת, מרחק שעה נסיעה מהבית שלי.
לאישה הזו יש 3 ילדים. בוגרים, יש להם כבר משפחות.
בכל אופן, אנחנו נוסעים לשם היום.
פעם, כשהייתי ילדה, אהבתי לנסוע לשם.
הבית תמיד יפה ומסודר.
האוכל תמיד עשיר וטעים.
הסלטים, אי אפשר לספור את כולם מרוב שהם רבים.
נו טוב, מרוקאית.
אני אוהבת את העדה הזאת.
אני זוכרת שכשהייתי קטנה, סבא שלי ז"ל תמיד רב עם השכן המרוקאי שלו. כי השכן היה רע אליו. ותמיד קילל אותו ואת העדה שלו.
אני חושבת שכשנודע לו שאני הולכת להתחתן עם מרוקאי, לבו נשבר.
אז דאגתי להביא את החבר ה(חצי)מרוקאי שלי אל סבא וסבתא שלי, שיראו שהוא אדם טוב עם לב זהב.
חבר שלי, היום בעלי, תמיד היה ליצן. ביקשתי ממנו שיהיה רציני לערב אחד. יודעים מה הוא אמר לי? "מי שאוהב אותי, יאהב אותי איך שאני".
נאנחתי והנחתי לדברים להתגלגל. בלבי ידעתי שהוא צודק.
סבתא שלי אהבה אותו מיד. סבא שלי....בספקנות...הסתכל עליו תמיד בחצי עין לא טובה, בסופו של דבר, הוא חיבב אותו מאוד.
ככה האמת ניצחה את השקר.
בכל אופן, גלשתי לסיפורי עדות.
אז היום הולכים לשם. לאבא שלי.
כן...נחמד. הולך להיות ממש טעים (שונאת כשאני חושבת רק על אוכל).
אחותי הולכת להיות צבועה כהרגלה...חייכנית מתמיד ותמיד בקונצנזוס.
אני לא אוהבת את זה. היא כ"כ חסרת ביטחון שהיא חייבת לעשות עליהם רושם כל הזמן??
הילדים של אשת אבי, אחרי האוכל, ישירו בקריוקי, וגם היא, מול שולחן עמוס פיצוחים ופירות ותה עם נענע כמובן ולידו עוגיות שאפשר לטבול.
אה...ולפחות 2 עוגות שהבת שלה הכינה. בשביל הדאווין.
הילדים שלנו ישתוללו בחוץ, ישחקו כדורגל עם הנכדים שלה.
האמצעי שלי כהרגלו יזיע כמו סוס ועל הדרך יצליח לריב עם אחד מנכדיה (כי הוא מצטיין בזה).
הגדול שלי, ידאג לקטנים, יקים מועדון לקטנטנים והצוציק שלי בעקבותיו.
נישאר שם עד ארבע ונטוס הביתה מפוצצים ומאושרים והילדים רק יחפרו כל הדרך "מתי נוסעים לסבא שוב?"
אבל הכי חשוב, הכי הכי חשוב, שאראה את אבא שלי.
אבא יקר שלי.
אני כ"כ אוהבת אותו שלפעמים זה כואב והדמעות יורדות בלי שליטה (אפילו עכשיו).
אני מאחלת לאבא שלי בריאות איתנה, שיחיה כמו אברהם אבינו (מלאאא שנים) ושבכל השנים האלה יהיה חזק ובריא, שלם ומאושר, ותמיד תמיד נזכה להיות איתו ולראות אותו.
תיכף מגיעים אבא'לה שלי 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אמא ללא הפסקה