הבלוג של "אמא יש רק אחת"

אסור לעשות עסקים עם משפחה, לא ידעתי את זה כבר??

אמרתי דברים בלהט הרגע, רציתי להוציא עצבים וחשבתי שירגיעו אותי כמו תמיד, אבל כנראה שממש הגזמתי.

בטוח שהגזמתי.

לא אלאה אתכם בכל הסיפור,

המטרה היא להעביר מסר.

אחרי 5 דקות צלצלתי כדי לבקש סליחה.

היא לא ענתה, אחותי.

צלצלתי שוב, היא ניתקה.

שלחתי הודעה.

התנצלתי.

היא ביקשה להירגע ולא מעוניינת לדבר כרגע.

שלחתי עוד 7 הודעות שמסבירות את התנהגותי ומה עבר עליי כל אותו היום.

מאוחר יותר היא המשיכה להטיח בי האשמות וששום דבר לא מצדיק את התנהגותי.

לא ישנתי כל הלילה....במחשבות רבות שיחזרתי את השיחה, את המילים שלי ושלה.

איך שפגעתי בה בטמטומי.

איך שהיא התחרפנה ממילותיי.

אני לא יודעת מה קרה לי אבל אני יודעת שהייתי במצב כאוטי. רבתי עם בעלי והייתי בלחץ לסיים בישולים לשבת והוא בכלל לא עזר וזה עוד יותר הכעיס אותי. אז הוצאתי את העצבים עליה בגלל משהו שקשור אליה ואל בעלה שהיה אמור לעשות משהו עבורנו והוא התעכב וירד גשם וזה יכל להרוס הכל.

הייתי פקעת עצבים.

הייתי טיפשה.

מיהרתי ואמרתי דברים שלא הייתי צריכה.

זה לא קורה לי הרבה.

אני די מאופקת בד"כ.

הפעם לא הייתי. דווקא הפעם.

חבל.

לא יודעת מה יקרה מעכשיו, אבל מה שבטוח הוא שאני מנסה לנחם את עצמי שעצם העובדה שהתנצלתי מייד ובערך מאה פעם אח"כ, אמור לתת לי נקודות זכות כלשהן. לא?

מילים שורפות, אבל מאה התנצלויות לא מכסות את זה? אפילו לא טיפה?

נחיה ונראה, אני מניחה.

מה שבטוח, לעולם לא אוכל להרגיש חופשיה לדבר איתה שוב. אצטרך ללמוד להרגיע את עצמי לבד ולאכול את עצמי מבפנים, לבד. המרחק בינינו גדל. מרחק שגם ככה היה תלוי על בלימה. עכשיו כל אחד דואג לעצמו, לתא המשפחתי שלו וזהו.

כך זה מתחיל.

המרחק.

הרבה פעמים בעבר הייתי חושבת לעצמי שאנחנו אחיות מוזרות.

אחיות שלא מרבות לריב או להתווכח. כמו מלחמה קרה כזאת שאף אחד לא מעז להתחיל.

תמיד הרגשתי שיש בזה משהו מוזר.

יש המון אחים שאומרים את האמת בפנים ופוגעים אבל בגלל שהם רגילים לזה, הם עדיין מסוגלים לדבר אח"כ ולצחוק. כאילו כלום לא קרה.

לנו מעולם לא היה את זה.

היא רגישה ברמות מפחידות, יותר ממני באלפי מונים.

לכן מעולם לא העזתי לעצבן אותה כ"כ.

אני הבכורה מבינינו, דאגתי לה. זה גם מה שאבא שלי תמיד גרם לי להבטיח לו אחרי הגירושין של הוריי.

יש אחים בכורים שיודעים שהם שולטים על אחיהם הקטנים, תופסים מרות כאילו היו אב או אם שלהם והאחים הקטנים מבינים ומקבלים את זה.

אצלנו זה לא היה ככה מעולם.

בגלל זה אנחנו מתנהגות כמו חברות רחוקות ולא כמו אחיות.

אז אולי זה לא כזה אובדן....בכל זאת, המלחמה החמה תיכף תתקרר, אבל זה פשוט עצוב מאוד.

האחות היחידה שיש לי, אינה מתנהגת כאחות.

ואני לא התנהגתי כאחות בכורה, לא דאגתי לה אתמול והוצאתי עליה את כל העצבים.

ממש נפלא.