זו אני.
לא זוכרת מי מהם הוא הרשע,
נראה לי מר הייד.
בכל אופן, ככה אני מרגישה לפעמים.
ראיתי סרטון עכשיו ששיתפו בפייסבוק. איזו אישה אחת מתעללת בילדים, מרביצה עם מקל, מפשיטה אותם ומרביצה להם בישבן עם מקל או בכפות הרגליים, מטיחה את גופם הקטן ברצפה ועושה עוד המון דברים שעדיף שלא לדעת. בד"כ אין לי אומץ לראות את זה. אחרי השניות הראשונות כיביתי את הסרטון. אבל אז אמרתי, תראי! כדי שלעולם לא תחשבי לעשות את זה לילדייך! תזכרי את התחושה ותפנימי כדי שלעולם לא תהיי מר הייד.
ואז....כשאני עדיין המומה מהשניות הראשונות, ראיתי את כל הסרטון.
כל הגוף שלי התכסה צמרמורות חום וקור, בחילה, כאב ראש, הרגשתי את הלב שלי מתפקע מכאב למראה הזוועות.
וחשבתי: כמה רוע יש בעולם!!!!
לא מצליחה לתפקד מאותו רגע.
ואז חשבתי על כל הרגעים שבהם צעקתי על ילדיי. מה התחושה שלהם הייתה באותו רגע?
נכון שזה לא מכות אבל, גם מילים יכולות לפגוע.
בשבילי, זה כמו להיות מר הייד. מפלצת רעה שנרגעת אחרי זמן מה ואח"כ מחבקת ומלטפת. אני שונאת את עצמי ככה.
האם אני היחידה ? האם יש עוד כמוני שככה משתגעים מהילדים? לא יכול להיות. אני לא רוצה לחשוב שזה נכון.
ואז לראות את זה, הסרטון המעזע הזה, ופתאום עלו לי בראש: דעאש, ארצות ערב שכוחות האל, מקומות בהם הילדים הם כמו חפצים, ילדים שעברו התעללות מינית, ילדים שזרוקים ברחובות כי לא רצו אותם או כי היכו אותם. ולמה אני עושה את זה לעצמי??? למה לחשוב על זה??
למה???????
כי אף אחד לא עושה את זה.
אבל אין הרבה מה לעשות.
ואי אפשר להילחם עבור כ"כ הרבה אנשים.
הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא להוקיר את הרגעים עם הילדים ולאהוב אותם. וזה ק-ש-ה.
העומס והלחץ על מטלות הבית, שיעורי הבית של הילדים, מקלחות והמשפט הקבוע בפיהם : "אמא, אני רעב" כאילו המטבח הוא מזנון פתוח כל יום כל היום. אין סדר, יש בלגן אין גבולות. וכשאני מציבה גבולות לעיתים אני מרחמת ומוותרת ופה הם תופסים אותי. ופה הם הופכים יצורים מניפולטיביים קטנים שאת לא יודעת אם להתעצבן או להיות מופתעת לטובה עד כמה שהם חכמים.
נמאס לי שאין גבולות. ונמאס לי שאני מוותרת הרבה. והכי נמאס הוא שבעלי מאוד קשה איתם אבל לו הם מקשיבים. כי הוא מכבד את עצמו מספיק כדי לגרום להם להקשיב לו.
אני שבר כלי.
אני ממש לא יודעת איך לתקן את עצמי.
והכי גרוע - שאין לי כסף לממן פסיכולוג !
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אמא ללא הפסקה