הבלוג של "אמא יש רק אחת"

אז ככה,

כבר מזמן רציתי שנלך כולנו לטיפול משפחתי, בגלל כל המריבות בבית עם הילדים ובין הילדים.

אבל אין כסף.

לא שזה אמור לעצור אותנו אבל זה עצר. אין מה לעשות, תמיד יש דחיפויות אחרות.

ואז....בשבוע שעבר, ביום בהיר אחד, בעלי שלח אליי מייל מהעבודה שלו, שמבשר על 5 טיפולים פסיכולוגיים חינם בכל נושא (משפחתי, זוגי, אישי, ייעוצים למינהם וכו')- הטבה לעובדים.

מגניב!

מיד צלצתי לקבוע פגישה. בלי לחשוב פעמיים.

וכך הלכנו כבר באותו שבוע.

בשעה וחצי פירטנו, בעלי ואני, את כל הבעיות שלנו - כזוג, כהורים, כיחידנים.

היינו אמורים להגיע גם היום לפגישה והפעם עם הילדים אבל, הצוציק חולה אז....נדחה לשבוע הבא.

חבל.

דווקא הפסיכולוגית נחמדה מאוד. נותנת לדבר ולדבר ולא ממש מראה מה היא חושבת עלינו. דיקטית. בול עץ כזאת. מין פוקר פייס במעטה בובת חרסינה, שזה מגניב לאללה. אפילו בעלי אמר שהיא נראית לו בסדר גמור יחסית למשוגעות הקודמות שהלכנו אליהן (דרך קופת חולים ודרך בית הספר).

ולמרות שהיא טרם התחילה איתנו בטיפול, טרם ייעצה לנו או אמרה לנו מה היא חושבת....מעט המילים שהיא אמרה מאוד השפיע עלינו.

אני התחלתי להיות פחות וותרנית בעניין הגבולות (פחות תחום אפור, יותר עיקשת שיכבדו את מילותיי) ובעלי עוזר יותר בבית.

אולי בגלל שבמהלך הטיפול נתתי דרור לדבריי. הייתי נעימה וחיובית ושידרתי שלמרות כל הקשיים בלהיות נשואה לו - כי הוא לומד המון ועובד המון ומגיע עייף (גם המון) - כך שלא נותר לו כוח לעזור בבית, אני עדיין מכבדת אותו ואוהבת אותו ומעריכה את ההתמדה שלו בלימודים. אך למרות הכל, אמרתי, שגם כשהוא עושה דבר אחד בלבד, אני מרגישה שהוא שם, שהוא שותף לעשייה והנטל ממני פוחת, למרות שזה נראה משהו מינורי וחסר חשיבות (כמו להוריד/לתלות כביסה), אבל לפחות אני לא מרגישה לבד.

כנראה, שכשהאוירה נעימה ואין תגובה קיצונית מצד המטפלת לכאן או לכאן ואנחנו קשובים האחד לשניה, דברים קורים מעצמם. 

היא בעצם תיווכה בינינו. האמת, שזו הייתה אחת המטרות שלי. להעביר מסר דרכה. כי לבד, זה לא עזר לי איתו.

היא שאלה אותי: "למה את לא מבקשת פשוט? אולי לא צריך לצפות ממנו שיבין לבד ויעזור?". אני יודעת את זה, אז עניתי לה שכשכן ביקשתי ממנו התשובה הייתה:"אוי לא, אני עייף היום, אין לי כוח" וכבר התייאשתי מלבקש. היא הנהנה וליכסנה אליו מבט כדי לקלוט את תגובתו. גם אני הצצתי אליו, הוא רק חייך קלות.

בכל אופן, בסופ"ש האחרון היינו בבית. והייתי צריכה גם להיפגש עם הגננת של הצוציק - פגישת הערכה כזו, באמצע ההכנות לשבת. אז הוא שאל מה צריך לעשות? הופתעתי וזרמתי. אמרתי לו מה צריך לעשות, בינתיים עד שאגיע. את אחד מהדברים הוא לא רצה לעשות. אמרתי שיעשה מה שהוא יכול. כשחזרתי, הוא עשה הכל כולל את מה שהוא לא רצה והוסיף עוד דבר להכנה. הייתי בשוק! יותר מאוחר תלה כביסה-לבד! בלי שביקשתי.

הלוואי הלוואי שזה יהיה תמיד ככה. ולמרות כל העזרה עדיין לקח לי המון זמן לסיים את ההכנות לשבת, בגלל כל ההפרעות שהיו באותו יום (גם עשיתי קניות בבוקר).

בקיצור, שיהיו רק בשורות טובות ! אמן!