הבלוג של "אמא יש רק אחת"

אצל היועצת...

הפעם היינו בלי הילדים

דיברנו ודיברנו. היא ממש החמיאה לנו על הילדים. אמרה שהם חכמים ומקסימים.

ואז דיברנו עלינו.

ממש התעצבנתי שם עליה.

היא אמרה משהו שהרגיז אותי

דיברנו על עבודות בבית ועל עזרה אחד לשניה

פתאום היא אמרה: "אין דבר כזה 'חייב'. אף אחד לא חייב לעזור. מי שיעזור בתחושה שהוא חייב, לא יעזור בכלל או שזה יגרום לו לכעסים".

בעלי הסתכל עליי מחייך ואמר לה: "היא לא אוהבת את זה ולא מקבלת את זה".

ואני ....המומה כולי מתחילת המשפט שלה (לא חייב) ומנסה להפנים לחיוב את סיום המשפט (בגלל התחושה שזה גורם)....עניתי לה:

"אבל, מה זאת אומרת לא חייב? האם לי יש ברירה? אם לא אנקה ואבשל, מי יעשה את זה? למה אני (!) חייבת?"

היא ענתה :

"ואם לא תעשי, מה יקרה? למשל, אם לא תבשלי לשבת, מה יקרה?"

את אמיתית??

עניתי לה: "אז הם יאכלו כריכים....או שבעלי יזמין קייטרינג"

והיא בתגובה: "נו..." יעני רומזת שזה לא נורא.

ואני בתגובה:" איכס!"

"את אוהבת לבשל להם, את נהנית מזה?" היא שואלת.

ואני: "כן ברור, זה כיף לבשל. אבל כשאני צריכה להספיק את הכל וגם לסדר ולנקות ולטפל בכביסות זה מאוד עמוס".

"אז תלמדי לבקש והכל תלוי בטון שלך ותסמכי עליו שהוא יעשה" ענתה לי.

אמרתי לה שלמדתי לבקש והוא באמת עוזר לאחרונה אבל למשל בשישי האחרון, הייתי במטבח ואמרתי לו "יש כביסה למעלה, תתלה אותה בבקשה" והוא נתן לי מבט כזה של "נראה לך שאת מבקשת ממני את זה עכשיו" ובמקום להתעצבן הסתובבתי והמשכתי בענייני. מנעתי ויכוחים.

בעלי צחק ואמר: "חחחח....לא, זה לא היה המבט הזה, זה היה מבט כדי לבחון מה תגידי לי אם אתן לך את המבט הזה".

"את רואה?", אמרתי לה, "הוא כל הזמן מנסה לעצבן אותי, איך אפשר ככה?"

היא ענתה:"אז יפה, אמרת והמשכת, לא התייחסת ולא נכנסת לויכוח איתו"

אמרתי לה שאני מרגישה שאני מגדלת ילד קטן. הוא מתנהג כמו ילד קטן!

הוא צחק. נמאס לי . הרגשתי כמו מוקיון!

פייייי....ססס אמקק!!!!!

כמה עצבים הביאו לי שני אלה. זאת עם ה"לא חייב" שלה והוא עם ההסתלבטות שלו עליי.

עאלק 'לא חייב'. 

אם אחליט שאני לא חייבת, הבית יראה כמו הר חירייה לפני השיפוץ או במקרה הטוב כמו עזה אחרי ההפצצות של צוק איתן.

ואוכל? לא יהיה! וכולם יהיו רעבים ואשלח אותם אל מר גחכני שיזמין להם קייטרינג או פיצה. בכלל לא חושב על כל החיידקים של אנשים אחרים שנכנס אליהם לקיבה הקטנה והמתוקה שלהם.

אבל.....

לפחות יצאנו עם תובנות.

הבנתי שאני חייבת לשחרר ומהר! (מה חדש???)

ולגבי הילדים, הבנתי שלא צריך להתייחס לכל התנהגות טיפשית וקטנונית שלהם, כי זה חשוב להתפתחות שלהם כילדים. כשנפסיק להתייחס, הם יפסיקו להתנהג ככה...ועדיין להציב גבולות כפי שהיא החמיאה לנו על כך.

יופי טופי.

עכשיו מספיק עצבים.

התעצבנתי מספיק בשביל כל השנה הזאת!

(שונאת להיות לפני מחזור! תמיד הכל שחור!)