הבלוג של "אמא יש רק אחת"

בנושא הזה רק נשים יבינו אותי 

אשמח אם הנשים תגיבנה כאן היום. (גם הגברים יכולים כמובן)

מכירות את זה שאתן צריכות לקבל ווסת, וכל העולם נראה שחור,

סערה מצטברת בראש, הכל נראה כאוטי וסופני

השלווה אינה נראית לעין

העננים השחורים שבראש מאיימים להוריד עלינו גשם זלעפות וערפל שלא רואים דרכו ממטר

הכאבים שלא מפסיקים

והעייפות הכרונית שתופסת את הגוף ולא משחררת כמו קופיף קטן שאוחז בפרוות אימו.

ואז...אתן נרדמות, איכשהו על הדבר הרך הבא שאתן מוצאות קרוב.

כאובות ועייפות. לא אכפת לכן מכלום, רק להניח את הראש הדואב, להשקיט את המיגרנה ואת כאבי הרחם.

כמו חולות. חולות בשפעת. חולות במחלה איומה שאין מנוס מלהמתין לה עד שתחלוף.

אתן מקבלות את המחזור, חולפים 3-4 ימים של ניקוז רעלים מהגוף, של ניקוז עננים שחורים ומאיימים מהתודעה ואז...הסוף מגיע.

פתאום אתן מרגישות כמו בפרסומת של אולוויז, 

מחייכות, שמחות, השמש מלטפת את הפנים,

החיוך לא יורד מהפרצוף, כי הסערה חלפה לה סוף סוף ('עד הפעם הבאה' היא לוחשת ברוע)

פתאום הבלגן בבית לא כזה נורא, ואם את רוצה לסדר, יש לך המון כוחות פתאום

ואתן מרחמות על הסביבה שלכן כי סבלו את היצור המפחיד הזה שדיבר במקומכן בשבוע האחרון.

מי זו התפלצת הזאת? למה היא מגיעה אחת לחודש?

שתלך כבר ולא תחזור.

אבל, אני לא מתכוונת לווסת, הווסת, שתישאר לה עוד כמה שנים.

אני מתכוונת למפלצת שבאה יחד איתה.

זו שמכניסה אותי למצב רוח ירוד ואובדני.

אני לא אוהבת אותה ואת מה שהיא עושה לי ולסביבה שלי.

ואז מגיע השלב הבא והכי כיפי בכל החודש

התשוקה.

התשוקה למגע

לליטוף

לחיבוק

לנשיקות

לסיפוק מיני

כזה שבא לך שישאר כל החיים בגופך (ובזה אני מקנאה בגברים)

למה הוא לא נשאר כל הזמן??

זה מלאך משמים

מלאך הרוגע והשלווה

מלאך היופי והנועם

זה שאוהב שנוגעים בו

לא כמו המפלצת ששונאת 

שונאת שנוגעים בה, שונאת שמדברים אליה, שונאת אהבה.

שתלך כבר

אני לא אוהבת אותה.

אני אוהבת אותי כשאני עכשיו בזמן הנתון הזה.

בזמן שבו המלאך נמצא בחיי והתשוקה בי בוערת לגבר שלי.

כל מגע או ליטוף שורף אותי עד כלות ורק רוצה שימשיך.

מבינים עכשיו למה קוראים לנשים "משוגעות"?

זה למה.

ההורמונים המזויינים האלה.

רות סוף.