כאישה אני נתונה למרותו של הגוף שלי.
הימים בהם אני אחרי הווסת החודשית הם הימים הפוריים והמשוגעים ביותר שלי.
אלה הם גם ימי הביוץ.
הגוף מתעורר לחיים, כמו פרח שנפתח, אחרי פגרה קצרה.
הגוף דורש מגע בכל צורה אפשרית.
פתאום כל בחור רגיל נראה לי אובייקט למימוש הפנטזיות המיניות.
זה דוחה למען האמת, כי באותם ימים אני מבינה בדיוק מה עובר על גברים במשך כל יום וכל החודש. להם אין הרי פגרות, מעצורים או הפסקות.
מצד שני, זה די מעורר לחיות ככה.
הכי יצרי וקדום שיש.
פתאום בחור צעיר שיכול להיות האח הקטן שלי לא יוצא לי מהראש וגורם לי להחסיר פעימות רבות.
פתאום גבר שעובר לידי ברחוב עם בושם משכר נראה לי מושך וסקסי ואז הוא מביט בי וכאילו "מריח" את הפרומונים שאני מפזרת לכל עבר ומהמבט שלו אני מיד נמסה. פאק!
זו תחושה משכרת שחבל שאיננה נמשכת כל החודש. זו גם תחושה מאיימת שטוב שאיננה נמשכת כל החודש.
אך אם זו התחושה שגבר עובר בכל יום ביומו, איך הם נשארים נאמנים לאישה אחת בלב, בגוף ובמחשבות?
אני לא מצדיקה בגידה, אבל חושבת לעצמי שאולי הגבר שלי מדמיין נשים אחרות בראשו כאשר אני "יוצאת לפגרה החודשית".
המלחמה היומיומית בכיבוש היצר היא מלחמה לא פשוטה.
אני כותבת מילים אלה בימים אלה בדיוק.
ימים של מחשבות רומנטיות, נוטפות זימה ומחשבות על סקס מכל הכיוונים.
ימים בהם בעלי מאוד מאוד אוהב להיות לידי ואני לידו.
ימים בהם לא אכפת לי מכלום ומשום דבר רק מהידיים שלו עליי ובתוכי.
ימים שהופכים ללילות מאוד מעניינים ומעוררים.
בד"כ אני ישנונית מאוד כשמגיע הלילה.
אך בלילות אלה, אני עירנית כמו אישה שהופכת לזאב המחפש את הטרף שלו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אמא ללא הפסקה