הבלוג של "אמא יש רק אחת"

זה הכינוי שהדבקתי לו היום -זומבי-פון.

גיל ההתבגרות הזה דופק להם את השכל. וכאילו שזה לא מספיק, נוספו לכך הטלפונים הסלולאריים שמטגנים להם ת'מוח יופי.

מהבוקר עד אמצע הלילה יושב מול המסך ומשחק.

כמה אפשר לשחק באותו משחק ?

לא נמאס לך כבר, ילד?

אני יודעת מה אתם חושבים: "קחי לו את הטלפון".

נראה לכם שלא עשיתי את זה כבר?!

החרמות, שכנועים, עונשים, דיבורים...לא הולך כלום - לא בטוב ולא ברע.

הדבר הכי גרוע, שהוא חייב את הטלפון בגלל שככה המורים מתקשרים איתם כדי להודיע להם הודעות למיניהם.

לקחתי לו את הטלפון לשבוע (כי כבר לא יכולתי לסבול לראות אותו ככה) ועדכנתי את המורה שכל ההודעות צריכות לעבור בזמן בית ספר כי אין לו טלפון. אחרי יומיים המורה שלחה אחרי שעות הלימודים עדכון לגבי שעת אפס שאכן מתקיימת למרות שבזמן השיעור באותו יום אמרה שלא תתקיים שעת אפס והבן שלי מן הסתם לא שמע על העדכון, אליי היא לא שלחה הודעה, הבן שלי לא הגיע לשעת אפס וקיבל הערת "החסיר לשיעור". שלחתי לה הודעה חריפה שהגיעו מים עד נפש. לא ייתכן שילדים יקבלו עדכונים אחרי שעות הלימודים, או עדכונים לשיעורי בית בשעה 21:30 בלילה. לא מוכנה לקבל את הדיס-ניתוק הזה בין המורה לתלמיד בשעות הפנאי שלו. ומעבר לכך, אם סמארטפון הוא מצרך הכרחי לבית הספר - שמשרד החינוך יתחיל לממן אותם!

דרשתי לבטל את ההערה וכך היא עשתה כי ידעה שאני צודקת.

עד לא מזמן משרד החינוך יצא בהצהרה שחייב למתן את זמן השימוש בסמארטפון כי ילדים שחשופים לקרינה ולמסך במשך כ"כ הרבה שעות עלולים לפתח הפרעת קשב וריכוז, הקשרים החברתיים שלהם מתמוססים ובעצם כל הילדות נהרסת.

אז למה בתי הספר לא מיישמים את הוראת משרד החינוך ובעצם מכריחים את הילד להיקשר לטלפון באופן יומיומי, כי רק ככה יודיעו להם שיש מחר הצגה, או ששיעור בוטל או שיש מבחן? למה המידע הזה לא יכול לעבור במהלך השיעור, כמו פעם?

מה נסגר עם מערכת החינוך, אני שואלת?

קידמה ?

אני בעד קידמה, אבל זו לא קידמה. זהו סטטוס שמבחינתי גורם לרגרסיה תרבותית חברתית ובסופו של דבר גם נפשית בריאותית.

עצוב!

פניתי למנהלת בעניין אחת המורות ששולחת שיעורי בית בוואטסאפ. כן, כן שמעתם נכון. המנהלת היתה בהלם שזה המצב.

פניתי גם לאותה מורה. דרשתי ממנה להפסיק את זה ושתשתמש בתקציב ההדפסות שיש לחטיבה כדי להדפיס להם שיעורים ושלא תגרום לעיני הילד להתאמץ יתר על המידה לקרוא את השיעורים מהמסך.

חייבת לציין שהעקשנות משתלמת.

אותה מורה חדלה לשלוח שיעורים בוואטסאפ, היא מצלמת לכולם מהחוברת וכל התלמידים מרוויחים בזכותי.לא שמעתי אף הורה מודה לי.

אני בעד ניתוק טוטאלי של הילד מהמסך. הצורך היחידי שאני רוצה שהטלפון ישמש זה במידה ואני רוצה ליצור עמו קשר כשהלך לחבר או כשיצא מבית הספר, לבדוק שהכל בסדר.....בקיצור, הבנתם את הרעיון, שהשימוש בטלפון יהיה בסיסי - טלפוני בלבד.

אבל....זה לא יקרה.

אני אמא אחת מבין 30 או 40 הורים בכיתה.

מחר יש ישיבה עם המנהלת, ועם כל האומץ שלי, לדעתי אף הורה לא יתמוך בזה. כי מה לעשות - זו קידמה.

הורים קקות!

אחותי הקטנה.

יש שיר כזה...

שבו כולם אוהבים אותה והגדולה נשארת בחוץ....

זה באמת ככה, יו נואו...

כל חיי גדלתי איתה ולא שמתי לב שעם הזמן שחלף, במיוחד אחרי שעזבתי את הבית והתחתנתי, הפכתי להיות הצל שלה, כי היא נשארה עם אמא שלי והייתה מתראה יותר עם סבתא והדודים מצד האמא. אני לא ביקרתי אותם הרבה, בעיקר בגלל שהתחושה לא היתה נעימה עבורי. כולם היו מסתכלים עליי ורואים את אבא שלי, חלקם לא אוהבים אותו כי הוא התגרש מאמא כבר מזמן, ואני ממש דומה לו אז....אידיוטי אני יודעת, אבל זו התחושה שהיתה לי. חוץ מזה, תמיד היתה תחושה של ביקורת, אף פעם לא היתה קבלה אמיתית של מי שאני. תמיד "תעשי ככה ולא ככה". מרגיז. תנו לחיות בשקט!

בכל מקרה, איבדנו קשר לתקופה ארוכה ואז אחרי שנולד לה ילד והוא גדל קצת, פתאום התראינו יותר ושמרנו על קשר די טוב, לטעמי.

בעלי לא אהב אותה אף פעם. לטענתו היא אינטרסנטית וצבועה. לא ראיתי אותה ככה מעולם ורבתי איתו המון על זה.

הייתי צריכה להקשיב לו.

ואז, בזמן ההיריון השני שלה רבתי איתה.

היא הייתה בהיריון הורמונלית ומשוגעת. 

התנצלתי - אלפי סליחות. הרגשתי חרא עם עצמי כי אמרתי מילים שלא הייתי צריכה. כעסתי על עצמי וכעסתי על כולם בבית.

מלחמה.

עם עצמי ועם כולם.

היא נכנסה בי. מתוך התגוננות. כעסה עליי. פגעה בי, אמרה מילים קשות.

לא התנצלה.

אחרי חצי שנה, היא ילדה תינוקת מתוקה. ו....סוג של השלמנו...המועקה היתה שם אבל דיברנו. הגעתי לבית החולים, הבאתי לה סלסלה מלאה בכל טוב לתינוקת הטרייה והרמתי את אחייניתי המתוקה.

אחרי כמה ימים, הצעתי לה כל מיני דברי תינוקות שהחלטתי להעיף. "לא תודה ממי" ושוב הצעתי ושוב "לא תודה ממי".

נשרפו לי כמה פיוזים אבל בסדר....לא בכוח. הצעתי לה דברים ממש טובים ואיכותיים. למה שאתרום אם אני יכולה לתת לאחותי?, חשבתי לעצמי.

ואז, הגיע נקיון פסח. עשינו סדר בארונות ומצאתי משאבת חלב חשמלית יקרה להחריד שהשתמשתי בה רק מספר פעמים כדי להקל על הגודש בחזה אחרי לידה. לא הצעתי לה אותה. כי נמאס לי לשמוע אותה אומרת לא. ורציתי למכור אותה.

פרסמתי בפייסבוק.

אחותי מיד שלחה הודעה, "אני רוצה!"

לא רציתי לתת לה. אמרתי שאני מעדיפה למכור . "אז תמכרי, אחרי שאשתמש".

אבל, אני מכירה אותה, היא לא תשמור עליה, היא לא תנקה אותה כמו שצריך, כנראה שהיא תאבד איזה חלק ואני רוצה למכור אותה כשהיא עדיין שמורה היטב. להשתמש ולזרוק? לא נראה לי ממי.

ואז היא שאלה "למה לא הצעת לי אותה?"

אמרתי לה שלא הצעתי לה כי כל דבר שהצעתי לה היא דחתה, אז חשבתי שהיא רוצה את כל הדברים שלה יד ראשונה.

"אבל לא הצעת לי משאבה ב 800 ש"ח"

זה מה שחשוב לך אחותי??? תג המחיר על המוצר?

אינטרסנטית, תאבת בצע וצבועה.

זה מה שחשבתי עליה באותו רגע.

בעלי צדק.

התווכחנו עוד קצת בסוף רשמתי לה שאני מוכנה להשאיל לה אותה ולא התכוונתי לפגוע בה...ואחרי כמה דקות רשמה לי: "השאלתי מחברה שלי".

טוב, קצת נצבטתי מבפנים אבל, עשיתי את שלי.

אחרי כמה זמן, הזמנתי אותה לחתונה שיש במשפחה של בעלי. משפחה שהיו אצלה בחתונה.

היא לא תגיע. למה? כי בעלי לא בא לבית החולים לומר לה מזל טוב וגם לא צלצל.

את אמיתית??? נדפקה לך הקופסא? זו טמטמת היריון מזן מיוחד!

התווכחנו ואמרתי לה שבעלי למד למבחן חשוב והיה צריך שקט וריכוז וחוץ מזה, לא מספיק שאני באתי עם הילדים? וזה גם לא קשור בכלל ואז אמרה שהיא לא תעזוב את התינוקת. 

"אז שבעלך ילך, אפילו לשעה שיעשה את הכבוד וילך", אמרתי לה.

"הוא לא רוצה ואני לא מכריחה אותו", ענתה לי.

"את לא מכריחה את בעלך ללכת לאירוע אם הוא לא רוצה ומתלוננת על בעלי שהיה צריך ללמוד למבחן חשוב ובגלל זה לא בא?", אמרתי לה.

תכל'ס הוא ממש לא רצה לבוא, אבל הוא באמת היה צריך ללמוד וזה שהיינו מחוץ לבית ממש עזר לו ללמוד.

ואז התפוצצתי.

רשמתי לה שמאז אותו ריב בינינו, פתחתי קן צרעות מסתבר, כי היא כל הזמן מגעילה אליי ואפילו לא מבקשת סליחה. ושהיא נהייתה קטנונית כ"כ שדברים כמו משאבה חשמלית יקרה או זה שלא אמרו לה מזל טוב באופן רשמי בטלפון או בפנים יותר חשובים לה ממני ומהסליחה שביקשתי שכנראה גם לא נסלחה לי. אמרתי לה שאני לא מאמינה שהיא אחותי. 

אני באמת לא מאמינה שהיא כזאת. כאילו אחות אחרת. מהגיהנום.

וחוץ מזה, בעלי כן אמר לה מזל טוב, בקבוצה בוואטסאפ בזמן שכל המשפחה רשמה לה והיא אמרה לכולם תודה ולו היא לא אמרה. הוא ברך אותה ואת בעלה במזל טוב ושיגדלו אותה בנחת. בעלי אולי לא אוהב אותה, אבל הוא לא מאחל לה דברים רעים. ההפך. ואמרתי לה את זה והיא אמרה: "זה מה שמגיע לנו? הודעה?"  סליחה?????? למה מי מת והמליך אותך שאת צריכה לקבל יותר מזה? וחוץ מזה, למה זה לא מספיק? את הברכות של כולם קיבלת ולמה את שלו לא? ואת מכירה את בעלי היטב, הוא לא אחד כזה שמרים טלפונים! וממתי מה שבעלי עושה או אומר כ"כ מפריע לך? הרי את בעצמך לא סובלת אותו!!! לא אמרתי לה את זה אבל זה מה שהרגשתי.

ואז היא רשמה כל מיני מילים כקונטרה ואת המשפט שנחרט במוחי ועשה לי את הסוויץ' ביסורי המצפון שלי: "אני מתביישת שאת אחותי".

זה סגר את הגולל על כל הסיפור מבחינתי.

זה פגע בי אבל לא גרם לי לבכות.

זה נצרב במוחי אבל רענן את המחשבה שלי עליה.

זה עשה בי שמות, אבל לא נתתי לה לחדור ללבי יותר מדי, ההפך. זה הוציא אותה מלבי ומייסורי המצפון שהיו לי. לגמרי.

אמרתי לה שתדע, שמילים יכולות להכאיב מאוד ושאני נזהרת מאוד לומר לה את כל מה שאני חושבת ושאני יודעת שהיא עדיין במצב רגיש ולכן אני שותקת.

בזה הסתיימה השיחה.

דיברתי עם אמא שלי על זה. אמרתי לה חד וחלק, עד שהיא תתנצל, אין לה מה לדבר איתי.

אמא שלי מסכימה שמה שהיא אמרה היה לא לעניין, אבל לא אמרה יותר מזה.

קשה לה, אתם מבינים.

קשה לה שהמלאך הקטן שלה, הילדה הטובה במשפחה, זו שתמיד עוזרת לכולם עם חיוך של ילדה טובה, מתנהגת ככה, ברוע לב לאחותה.

אמא שלי ניסתה לכוון את האשמה אליי, החזרתי לה במילות תוכחה מבלי למצמץ. היא שתקה כל פעם מחדש.

היא מצפה מבעלי יותר ממה שהיא מצפה מבעלה.

היא מצפה ממני ליותר ממה שהיא מצפה ממנה.

ופה אמרתי לה שזה לא הוגן ושתחשב מסלול מחדש.

שלום.

עם עצמי.

וככה הכי בריא לחיות.

לבן האמצעי שלי יש יומולדת היום !

לא תכננתי לחגוג לו בבית. שונאת את כל הטרחה סביב אירוח אנשים, במיוחד משפחות שיש עימן חילוקי דעות, או כאלו שאת מתביישת בכלל שהם קשורים אליך גנטית! תכננתי להכין עוגה מרשימה לבית הספר, לקנות לו בלוני הליום יפים וזהו!

ואז אבא שלי צלצל ביום שלישי, הוא תכנן לבקר אתמול ועל הדרך סיפרתי לו שיש לנכד שלו יומולדת בחמישי.

אז הוא החליט לדחות את ההגעה שלו מרביעי לחמישי, כדי לחגוג לו ולהביא עוגה וזה....

באותו רגע, באופן ספונטני ביותר, אמרתי לעצמי: רגע, אם הוא כבר בא, מביא עוגה, אולי נחגוג לו עם כל המשפחה? כי איך הוא ירגיש אם נעביר את היום הזה בלי שום דבר מיוחד עבורו? גם ככה, הוא ילד-סנדויץ', גם ככה הוא סובל מרגשי נחיתות כי הוא מרטיב במיטה עדיין וגם ככה הוא ריגשי ברמות מטורפות, אז נעשה לו שמח כדי שיהיה לו טוב על הלב!  אה...והוא גם מזכיר לכולם את יום ההולדת שלו כבר שבועיים כדי שלא נשכח - אז עד שהיום הזה מגיע לא נחגוג לו???

באותו הרגע פתחתי פתח לסיוט משפחתי. קבלו:

שלחתי אתמול הודעה וואטסאפית למשפחה של בעלי, הודעתי להם שהם מוזמנים למסיבת יומולדת !

עכשיו....בד"כ אני לא מזמינה את המשפחה שלי. כי הם לא מסתדרים עם המשפחה של בעלי (יותר נכון המשפחה שלי עושה פדיחות לידם ולא נעים) ואני גם פחות קרובה אליהם. מה גם שאני ואחותי עדיין בסוג של "מלחמה קרה" (רק הודעות בוואטסאפ, בלי שיחות טלפון) וממש לא בא לי לראות אותה. אבל, אתמול בערב חשבתי על זה שאם אבא שלי מגיע, הוא בטוח יספר לאחותי (כי הוא לא יודע שאני והיא לא ממש בקשר) ואם אחותי תדע, אמא שלי מיד תדע (המשפחה שלי ייסדה את הקונספט של 144, אגב) ואיך כולם יתנו לי בראש על זה שלא הזמנתי אותם????

איף!!!!

אז שלחתי עוד הודעה וואטסאפית והפעם לאחותי ואימוש.

אמא שלי התעצבנה שלא הודעתי לה מראש כי לא קנתה לו מתנה. הרגעתי אותה: "אמא זה ספונטני, תביאי כסף לילד, אקנה לו אח"כ".

אחותי מסרה שהיא מגיעה בכיף וזהו.

ואז נזכרתי שאולי גם אישתו של אבא שלי מגיעה, ואמא שלי לא סובלת אותה. אז שלחתי הודעה לאמא שלי שאולי....אולי.... גם היא תבוא ושלא תבאס את הילד וכן תחליט להגיע למרות שההיא באה. ואז היא רשמה:"יו, לא בא לי לראות אותם" ואז היא רשמה שהיא מביאה את בן הזוג שלה, שלא תרגיש לבד.

ובן הזוג של אמא שלי זה סיפור לגמרי אחר. הוא אדם טוב אבל חופר!!!!

המשפחה של בעלי לא סובלים אותו, כי הוא נאג'ס ומעצבן. אז חשבתי, אולי אשלח הודעת התראה למשפחה של בעלי כדי שידעו מה מחכה להם??

מממ....בעצם.....לא!

אם אני צריכה לסבול את כל ה'זדעאה ראס' של המשפחה שלי, הם יסבלו גם לכמה שעות, לא נורא! משפחה לא בוחרים!

אח"כ צלצלתי לחמותי, הודעתי לה שאנחנו עושים מסיבה וגם היא מוזמנת מן הסתם (היא לא תמיד קוראת הודעות וואטסאפ אז לא ידעתי אם היא מודעת לעניין, אבל מסתבר שכבר הודיעו לה). ואז גם היא היתה חייבת להוסיף בנזין למדורה שכבר השתוללה בי. "אז את מכינה ארוחה קלה?"

"מה????" עניתי בהלם מוחלט!

"כן את יודעת, יהיו הרבה אנשים, לא יפה לא להכין אוכל. משהו קליל" ענתה לי. מרוקאית, או לא?

"אממ..לא יודעת, אני עמוסה, גם ככה זה היה ספונטני, תהיה עוגה וחטיפים וזהו" עניתי לה בעצבים.

"חחחחח...את מצחיקה, מה ז"א עמוסה? כולם עמוסים", היא עונה לי בגיחוך.

"כן, אבל לי יש 3 בנים, בית ענק ובעל שלומד ולא עוזר בימים אילו" עניתי בעוד יותר עצבים.

בקיצור, היא ניסתה להרגיע אותי, אמרה שתכין משהו ואמרתי שגם אני אכין משהו....וממסיבה קטנה וספונטנית זו נהייתה הפקה שבסופה יהיה יותר אוכל מאנשים (כי עכשיו אחרי שהיא ציינה את המובן מאליו אין מצב שלא יהיה אוכל!!!!! סססאמק).

אהההחחחחח....הקורבנות (הנפשיים) שאני צריכה להקריב בשביל הבן היקר שלי.

בלילה, סיפרתי הכל לבעלי. הוא לא הפסיק לצחוק!

התעצבנתי על אמא שלו (הוא אמר שלא הייתי צריכה להתקפל ואני זו שמחליטה מה יוגש במסיבה) ואז אמרתי לו:"נראה לך? אחרי שהיא אמרה את זה אכין הרבה יותר ממה שתכננתי!" ואז הוא שוב צחק. וממש התעצבנתי על זה שהיא צחקה עליי שאני עמוסה. והוא אמר בציניות:"אנחנו לא חשובים. אם זו היתה אחותה היא היתה רצה לעזור לה ובטח שלא לצחוק עליה".

שאלתי אותו אם כדאי להתריע על ההגעה של בן הזוג של אמא שלי, הוא נחנק מצחוק ואז החלטתי שלא, כדי שכולם יסבלו יחד איתי, והוא שוב צחק.

בסוף אמרתי לו: " זה מה שאני אוהבת בך, לפעמים. כשאני עצבנית אתה לא לוקח אותי קשה, אתה צוחק כי בתכל'ס כל המצב הזה מצחיק בטירוף, למרות שאני על סף עצבים". וצחקנו יחד.

שיהיה לי בהצלחה הערב ולבן שלי המון מזל טוב, בריאות ויום הולדת שמח :)