הבלוג של "אמא יש רק אחת"

אני קוראת טרילוגיה נוספת.....פרש הברונזה.

רומן על רקע מלחמת העולם השניה.

יש שם הרבה חפירות לא מעניינות ותיאורים תקופתיים, אבל בבייסיק, הספר מהפנט ומושך ולא נותן להוריד מהידיים. בגלל כל הרומן של הזוג המקסים טטיאנה ואלכסנדר. המשיכה המינית, התשוקה, האיפוק, התעוזה, האומץ, אלכסנדר שמסתבר כגבר-גבר וכ"כ מזכיר לי את בעלי היקר. בעוז רוחו, באומץ שלו, בחריפות הפה שלו, בגובה שלו, במשקל שלו, בעיניים החודרות שלו. אלכסנדר של טטיאנה הוא לגמרי בעלי שלי.

כל ספר בעל 600-700 עמודים. אני בספר השני, אחרי שבועיים קדחתניים של הספר הראשון. קשה לקרוא עם כל המטלות בבית, העבודה, הילדים, אבל אני מזניחה פה את הכביסה ושם את הכלים, משאירה הכל לשעה אחת מרוכזת, ומתגנבת עם הספר לאיזו פינה, לפעמים לשירותים, לפעמים באמצע האוכל (כשאני אוכלת לבד כמובן, לא עם המשפחה).

הרומן הזה עורר בי רומנטיקה מהסוג הישן והטוב. מהסוג שצריך לעורר מחדש ולנצור למשך כל החיים.

הבוקר, התעוררתי לצד בעלי, שנחר לו בשקט, ממש בשקט, הוא ישן כ"כ טוב וחזק ונהניתי להסתכל עליו. נהניתי להתאהב בו שוב מחדש. העיניים, הפנים הנעריות והמתוקות, זרזיפי השיער הלבן שכ"כ סקסיים בעיניי, הפה הקטן שיודע לנשק בלהט, הגוף החסון ששייך רק לי.

אני מחזרת אחריו בקטנה, קולטת את המבט שלו ומחייכת בתשוקה, כמהה אליו ולמגעו, לא מרחיקה אותו. מביאה לו לאכול ולשתות כשמבקש...לא תמיד, רק כשהוא לא מגזים ומבקש ממש בעדינות (בכל זאת, לא צריך להרגיל, יש לו ידיים ורגליים ברוך השם ואני כבר משרתת 3 קטנים בבית).

חיה בתוך פנטזיה קטנה שאני לא רוצה שתיגמר.

באיזשהו מקום אני יודעת שזה לא פייר. כי רק כשאני קוראת ספר אני מזדהה ומבינה איך אהבה אמיתית אמורה להיראות.

כשאני לא קוראת, אני יכולה להיות ממש מעצבנת.

אבל רק בגלל שהוא גם כזה.

מסתבר, שכדי להרגיש מלכה, צריך לתת לו להרגיש מלך. אבל אני רוצה את זה הפוך :(

לכן....אני ממשיכה לקרוא רומנים. הוא נהנה וגם אני :)

אנשים ואנשות, אני כ"כ ממליצה לכם לקרוא ספרים!!!!!

זה מחייה ומעורר ומעשיר.

במהלך התערבותה של המטפלת הרגשית בחינוך מחדש של המשפחה שלנו, כשהבעיה העיקרית היא - אני, גיליתי שאם משנים דרך התנהלות באנשים מסוימים, בסופו של דבר, אדביק את ההתנהגות הזו בכל אספקט בחיי.

אסרטיבית - התחלתי להיות יותר עקבית ואסרטיבית עם ילדיי.

עמדתי על עקרונותיי ומקווה שאתמיד. לעיתים אני נשברת, אבל בחדר, מול בעלי, הרחק מעיניהם הקטנוטנות והתחמניות של בניי, זקוקה לתמיכה, כי קשה לי מאוד להתמודד עם העובדה שאני פתאום לא רכה וסלחנית כפי שהרגלתי אותם. "פתאום אמא עומדת על שלה". חלף אמנם רק שבוע מאז שהתחלתי, אך כוסי רוויה מניצולם של הקטנים האלה עליי ואני נחושה יותר מתמיד להצליח לעמוד על שלי. והאמת, הגיע הזמן שאראה להם מי הבוס. רק כך הם יוכלו להתמודד עם סמכויות בעתיד, יוכלו לנהל חיי זוגיות ומשפחה ובכלל לתפקד. כי המצב כרגע הוא שהם בלתי נסבלים, שמים זין על כל העולם ואמא שלו, חושבים שמגיע להם הכל ולא יודעים לדחות סיפוקים - ולי בהחלט נמאס!

באשר לחוצפנית - אז הקדמה קצרה - יש לי קשר מוזר כזה עם אמא שלי. מאז הגירושין של הוריי היא נכנסה למין בועה שבה לא הותירה לנו ברירה אלא להתמודד לבד, עם כל דבר. הקשר בינינו התרחק וניתק לאיטו. כשהכרתי את בעלי לעתיד, מצאתי נחמה בזרועותיו ובמשפחתו החמה. נטשתי לאט עד שהתחתנתי. נולדו לי ילדים והיא הייתה סבתא חד פעמית כזאת. מדי פעם מגיעה, עושה המון רעש על זה שקנתה טיטולים/מטרנה למרות שלא ביקשנו כלל ונעלמת שוב לשבועיים.

מאז שנולדו הילדים לא יצאנו לנופש. סתומה שכמותי לא חשבתי שיצליחו לשמור על ילדיי כמוני. היום, שנים רבות אחרי הטיול היחיד שלי לחו"ל עם בעלי, אני גוועת לסופ"ש, לילה אחד, איתו. זהו. זו כל בקשתי וגם ככה אני לא מסוגלת להתנתק מהילדים ליותר זמן. סתומה! כבר אמרתי??

אז אמא שלי הציעה את עצמה, אבל לא בסופ"ש, כמו תמיד. כי בסופ"ש היא עם החבר שלה. אז היום היא צלצלה, אמרה שחשבה עליי והיא רוצה לשמור על הילדים, אבל לא בסופ"ש. זה עצבן אותי. בפעם המאה עצבן אותי אבל הפעם הגבתי!

"אז מה אם זה בסופ"ש?" הרמתי את קולי.

"לא, בסופ"ש אני לא יכולה, אני איתו בסופ"ש" היא אמרה.

אז עניתי לה: "את יודעת מה אמא? לא אכפת לי. את יוצאת כל חודשיים לחו"ל, נהנית ונופשת ואני כבר המון שנים לא יצאתי לחו"ל או בכלל לנופש בארץ עם בעלי. לילה אחד בסופ"ש, מה יש? לא תקדישי לי לילה אחד?"

"זה לא יפה", היא אומרת לי, "אני חושבת עלייך וככה את עונה".

"את לא חושבת עליי אם את מכריחה אותי לקחת ימי חופש מהעבודה. כי כמו שחשובה לך העבודה, גם לי היא חשובה. ואת יודעת מה, אם את לא רוצה לשמור עליהם, אל תציעי את עצמך בכלל! אבל לפחות אל תגידי לי שאת מנסה ורוצה, כי ככה את לא רוצה", עניתי.

זה נגמר בזה שאמרה שהיא תשאל אותו. אמרתי לה שתעשה מה שהיא רוצה.

וואו!

שנים בעלי מתחנן שאענה לה ככה. שאעמיד אותה במקומה. שאגרום לה להבין שגם אני בנאדם וצריך להתחשב ברגשות שלי. היא תפסה אותי במין שבוע כזה של אומץ ואסרטיביות - והתוצאה היא, חוצפה. בשבילי. כי יש אחרים שיגידו שזו לא חוצפה. אבל, תבינו, אני חונכתי לכבד את ההורים. לכבד ולכבד! אבל כנראה שלקחתי את זה רחוק מדי. כי זה גרר מצב שנהייתי סמרטוט. אז כמו שאמרתי בהתחלה, אולי העובדה שאני סוף סוף עומדת על שלי מול ילדיי, חושבת על עצמי יותר במובן של "לא מוכנה לעבוד קשה יותר בגלל שאתם מחליטים להרטיב במיטה או בגלל שאתם מתעצלים להכין לעצמכם כריך", השפיע על קו המחשבה שלי ויצר מצב בו אני אומרת את הדברים הנכונים לאמא שלי. היא לא התקשרה ביום טוב בשבילה. אבל יום מעולה בשבילי.

זה עוד לא מושלם. יש לי עוד המון לבטים ואני לא יודעת את כל התשובות, אבל אני מקבלת עזרה מהיועצת/מטפלת.

לגבי החרמנית - אז זהו ש50 גוונים ועוד כמה ספרים בסגנון, פיתחו לי את התיאבון לסקס. לא "לתנות אהבים", לא "להתעלס", אלא לעשות "סקס". סקס פשוט וטהור, תאוות בשרים ראוותנית, לגמור בהנאה צרופה ולתת לו ליהנות ממני באופן שלא היה קודם. הוא ואני רק מחכים שיגיע הלילה, ועם כמה שאני עייפה ומסמורטטת בסוף יום, רק המחשבה על כך שיכנס לתוכי וארגיש את הרטט הגובר בי, מעוררים אותי כמו שמעולם לא עוררו קודם. אולי זה באמת הגיל....כמו שאומרים.

לגבי הגאונה - אז ככה, יש לנו בעיה בעבודה שתמיד צצה. העליתי שאלה לצוות התמיכה, שאלה מאוד הגיונית שפתאום צצה לי בראש והתגובה שלה הייתה מפתיעה ומחממת לב: "אמממ....וואו...אוקיי, זו שאלה מעניינת מאוד, לא חשבתי על זה, את ג א ו נ ה!" חחחחח זה היה מדהים. באמת שאלתי שאלה גאונית. קיבלתי גם חיזוקים מהצוות שאמרו לי: "ברור שאת גאונה, מה, לא ידעת את זה כבר?"

לא. לא ידעתי חבר'ה.

אני בד"כ סמרטוט רצפה שכ"כ משומש שאינני מצליחה לראות כמה טובה אני בהמון מובנים.

אז תודה לכל מי שנמצא שם להרים אותי ולהזכיר לי מה אני צריכה לעשות ועדיין עושה בשביל לצאת מהפלונטר הרגשי המסובך.

והאמת, אני חושבת שיותר מכל אני מודה לעצמי - שהרשיתי לעצמי לקבל עזרה, שהרשיתי לעצמי להגיד - מספיק ודי הגיע הזמן להפסיק להיות שק חבטות - אני מוכנה לשינוי.

השינוי - מסתבר - בא מבפנים. זה באמת נכון.