הבלוג של "אמא יש רק אחת"

חשבתי שזה יהיה ברור מאליו.

כמו שברור לי מאליו, שכשמישהו נופל למשכב, מישהו אחר במשפחה ממלא את מקומו ודואג לכל צרכיו.

אבל כשאמא לשלושה בנים נופלת למשכב, אף אחד מהם לא יודע מה לעשות, איך למלא את מקומה והכי מעליב וכואב אפילו הבעל.

יש בזה מן הגאווה העצמית לדעת שבלעדיי הם לא יכולים ובאותה נשימה יש בזה גם חרדה קולוסאלית לדעת שבלעדיי הם לא יכולים.

כבר שבוע אני חולה בשפעת ועוד הרבה תוספות מאוד לא נעימות. הגעתי למצב של אפיסת כוחות, טשטוש, בלבול ותשישות איומה.

היום, כבר מתאוששת ומעט טוב יותר, אז תפסתי את הילדים לשיחה. שאלתי אותם, מה היו עושים אם לא הייתי קיימת? איך היו מתעוררים בבוקר? מי היה מכין להם כריכים, מזכיר להם להכין שיעורים, מזרז אותם למקלחות ולשינה בזמן? הם לא ילדים קטנים כל כך ובהחלט מסוגלים לבצע דברים כאלה בעצמם.

אני מאוכזבת מעצמי. איך לא חינכתי אותם ליותר עצמאות? האם האהבה שלי הפכה אותם לנכים? איך לא שמתי לב לטעות הנוראית הזו שעשיתי?

ובעלי? ברור שהיה מצופה ממנו שיעשה לפחות חצי ממה שאני עושה כדי שאוכל לנוח. אבל, ואולי אני מתרצת כאן, הוא עובד בשתי עבודות ומגיע הביתה מותש. המראה החיצוני המזעזע והתשישות הנוראית שלי גרמו לו להבין שכדאי לפחות לקחת את הילדים לחוגים כי אני לא במצב להיראות בפומבי, או לנהוג. בבוקר כשאני מעירה אותם הייתי מצפה שיחליף אותי ולפחות שיעיר אותם בבוקר במקומי. אבל, רק כאשר הייתי מרימה את הקול בייאוש שיקומו כבר, רק אז היה נכנס לפעולה. נו באמת.

אבל לא. השינוי לא צריך לבוא ממנו. הוא צריך לבוא מהם וממני. אני חייבת להעביר את האחריות אליהם ולא אל בעלי.

השיחה שעשיתי איתם נועדה כדי להודיע להם שממחר יש שינוי. יש לכם טלפונים סלולאריים, תפעילו שעון מעורר. נתחיל בזה ונתקדם.

ורק שנהיה בריאים.

אני אמא לשלושה ילדים ועדיין שלב העליה לכיתה א' מרגש אותי.

יש משהו במעברים האלה ממסגרת למסגרת המציינים עוד מסלול בחיים, עוד קפיצת משוכה, שמרטיטים לי את הלב.

זה מיוחד, זה שלב חדש בחיי הילד, וכל שלב כזה מרגש, מסעיר וגם קצת מלחיץ.

אם לומר את האמת, לולא הגנים הטובים של בעלי בתחום הלימודים ולולא הקסם האישי שאני מביאה לגנטיקה שלהם, הייתי צריכה להיות לחוצה עוד יותר.

יש משהו מרגיע בידיעה שבחרתי טוב. ידעתי עם מי להתחתן - כי הבחירה שלי היתה ראשית כל לוגית, אחר כך רגשית. נשמע הכי פולני שיש, אבל אני לא פולניה - זה פשוט האופי שלי, להיות רציונאלית מאוד בכל תחום שאפשר. מאחר ואני אדם מאוד רגיש ומודעת לעקב אכילס הזה שלי - אני מחלצת לעזרה את ההגיון שלי כדי לא ליפול לתהומות. בעלי חכם וחריף, מצחיק ונאה. קצת "שייח" בהתנהגות שלו, אבל בזה אמא שלו אשמה חחחחח.

בכל מקרה, הצוציק שלי גדל.

וזה כל כך מרגש.

הוא מגיש לי את המכתב שקיבל מהגננת בכזו התלהבות ואומר לי:"אמא תראי, אני עולה לכיתה א'".

"תגיד את זה שוב" אמרתי לו, מיד אחרי שנמסתי לתוך העורף המתוק שלו והדבקתי לו נשיקה.

"אני עולה לכיתה א'" אמר שוב בחיוך מבויש. חיים של אמא.

כל הדרך מהגן הבטתי בו מספר לי בהתלהבות את יומו וחשבתי לעצמי...וואו, כיתה א'. ההתרגשות מזכירה לי את העליה לכיתה א' של הבן הבכור שלי רק שהפעם קיימות עוצמות אחרות המלוות בהמון ידע וניסיון, רוגע והבנה שלא היו לי אז. זה הולך להיות מושלם בהרבה מובנים. זה הולך להיות תיקון לאמא שהייתי לאחים שלו.

הייתי עצבנית מאוד (יותר מהיום - גריזלדה קטנה) וחסרת כל ניסיון. כל דבר הרגיז אותי. במיוחד חוסר הניקיון של הבית.

היום מצידי שהבית יתפוצץ (לא באמת) העיקר שיהיה רגוע (פחות או יותר).

בכל מקרה....שיהיה לו בהצלחה לנסיך הקטן.

אני בטוחה שהוא יעשה חיל.

זה הכינוי שהדבקתי לו היום -זומבי-פון.

גיל ההתבגרות הזה דופק להם את השכל. וכאילו שזה לא מספיק, נוספו לכך הטלפונים הסלולאריים שמטגנים להם ת'מוח יופי.

מהבוקר עד אמצע הלילה יושב מול המסך ומשחק.

כמה אפשר לשחק באותו משחק ?

לא נמאס לך כבר, ילד?

אני יודעת מה אתם חושבים: "קחי לו את הטלפון".

נראה לכם שלא עשיתי את זה כבר?!

החרמות, שכנועים, עונשים, דיבורים...לא הולך כלום - לא בטוב ולא ברע.

הדבר הכי גרוע, שהוא חייב את הטלפון בגלל שככה המורים מתקשרים איתם כדי להודיע להם הודעות למיניהם.

לקחתי לו את הטלפון לשבוע (כי כבר לא יכולתי לסבול לראות אותו ככה) ועדכנתי את המורה שכל ההודעות צריכות לעבור בזמן בית ספר כי אין לו טלפון. אחרי יומיים המורה שלחה אחרי שעות הלימודים עדכון לגבי שעת אפס שאכן מתקיימת למרות שבזמן השיעור באותו יום אמרה שלא תתקיים שעת אפס והבן שלי מן הסתם לא שמע על העדכון, אליי היא לא שלחה הודעה, הבן שלי לא הגיע לשעת אפס וקיבל הערת "החסיר לשיעור". שלחתי לה הודעה חריפה שהגיעו מים עד נפש. לא ייתכן שילדים יקבלו עדכונים אחרי שעות הלימודים, או עדכונים לשיעורי בית בשעה 21:30 בלילה. לא מוכנה לקבל את הדיס-ניתוק הזה בין המורה לתלמיד בשעות הפנאי שלו. ומעבר לכך, אם סמארטפון הוא מצרך הכרחי לבית הספר - שמשרד החינוך יתחיל לממן אותם!

דרשתי לבטל את ההערה וכך היא עשתה כי ידעה שאני צודקת.

עד לא מזמן משרד החינוך יצא בהצהרה שחייב למתן את זמן השימוש בסמארטפון כי ילדים שחשופים לקרינה ולמסך במשך כ"כ הרבה שעות עלולים לפתח הפרעת קשב וריכוז, הקשרים החברתיים שלהם מתמוססים ובעצם כל הילדות נהרסת.

אז למה בתי הספר לא מיישמים את הוראת משרד החינוך ובעצם מכריחים את הילד להיקשר לטלפון באופן יומיומי, כי רק ככה יודיעו להם שיש מחר הצגה, או ששיעור בוטל או שיש מבחן? למה המידע הזה לא יכול לעבור במהלך השיעור, כמו פעם?

מה נסגר עם מערכת החינוך, אני שואלת?

קידמה ?

אני בעד קידמה, אבל זו לא קידמה. זהו סטטוס שמבחינתי גורם לרגרסיה תרבותית חברתית ובסופו של דבר גם נפשית בריאותית.

עצוב!

פניתי למנהלת בעניין אחת המורות ששולחת שיעורי בית בוואטסאפ. כן, כן שמעתם נכון. המנהלת היתה בהלם שזה המצב.

פניתי גם לאותה מורה. דרשתי ממנה להפסיק את זה ושתשתמש בתקציב ההדפסות שיש לחטיבה כדי להדפיס להם שיעורים ושלא תגרום לעיני הילד להתאמץ יתר על המידה לקרוא את השיעורים מהמסך.

חייבת לציין שהעקשנות משתלמת.

אותה מורה חדלה לשלוח שיעורים בוואטסאפ, היא מצלמת לכולם מהחוברת וכל התלמידים מרוויחים בזכותי.לא שמעתי אף הורה מודה לי.

אני בעד ניתוק טוטאלי של הילד מהמסך. הצורך היחידי שאני רוצה שהטלפון ישמש זה במידה ואני רוצה ליצור עמו קשר כשהלך לחבר או כשיצא מבית הספר, לבדוק שהכל בסדר.....בקיצור, הבנתם את הרעיון, שהשימוש בטלפון יהיה בסיסי - טלפוני בלבד.

אבל....זה לא יקרה.

אני אמא אחת מבין 30 או 40 הורים בכיתה.

מחר יש ישיבה עם המנהלת, ועם כל האומץ שלי, לדעתי אף הורה לא יתמוך בזה. כי מה לעשות - זו קידמה.

הורים קקות!