עזבו את זה לרגע שאני שומעת את המשפט הזה כל שעתיים מהבנים שלי.
אני מדברת פה על רעב מסוג אחר.
הילדים שלנו רעבים!
רעבים לידע.
לשפע.
לכוח.
לאנרגיה.
לממון.
למזון.
לחברה.
לתשומת לב.
להיות משפיעים.
להיות שמחים.
להיות מאושרים.
להיות יותר....גדולים.
הילדים שלנו - במובנים שמוכרים לי - אינם ילדים כלל.
הילדים שלנו - פחות ילדים ממה שהיינו אנחנו.
הילדים שלנו:
יודעים.
שופעים.
כוחניים.
אנרגטיים.
ממומנים.
מוזנים.
חברתיים.
מקבלים תשומת לב.
משפיעים.
לא תמיד שמחים.
לא תמיד מבינים איך להיות מאושרים.
הרבה יותר.....גדולים. פיסית גם.
אמא, אני רעב.
כשהייתי ילדה, לא זכור לי שאמי ליוותה אותי בכל צעד ושעל.
לא זכורות לי תקופות של הכנת עוגות יומולדת וליווי מלכותי עד הכיתה בימי ההולדת.
לא זכורות לי התאמצויות רבות מדי כדי שאהיה חברתית יותר, משפיעה יותר, או שאקבל יותר תשומת לב בבית.
זכורה לי, בעמעום רב, ילדות פשוטה מאוד.
משחקי קלאס.
גומי.
הרבה נדנדות ומגלשות.
הרבה רחוב.
ילדות פשוטה.
אבל אני לא דוגמא - הדחקתי הרבה מהילדות הפשוטה שלי. אז אולי היא הייתה טובה יותר (כך אני מקווה לפחות).
אמא, אני רעב.
כשהייתי רעבה, מה שאמא הכינה - זה מה שאוכלים! סוף פסוק. גם אם לא אהבתי.
כשהילדים שלי רעבים. 2 סירים על הגז. טריים מהיום. כל יום.
אמא, אני רעב.
שב, תאכל.
"אמא, טעים!"
אמא, אני שבע.
אז אולי אנחנו מגדלים דור גדול יותר מכל הבחינות, ורעב הרבה יותר מכל הבחינות, אבל, אני את שלי...מנסה ומשתדלת מאוד - להשביע.
בכל המשאבים שיש לי לתת להם - גם אם הם לא תמיד מספקים - כי הם הרי תמיד רעבים.
רק כדי לא לשמוע, כשאהיה זקנה ומקומטת, שהילדים שלי היו פעם - רעבים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אמא ללא הפסקה