הבלוג של "אמא יש רק אחת"

אני אמא לשלושה ילדים ועדיין שלב העליה לכיתה א' מרגש אותי.

יש משהו במעברים האלה ממסגרת למסגרת המציינים עוד מסלול בחיים, עוד קפיצת משוכה, שמרטיטים לי את הלב.

זה מיוחד, זה שלב חדש בחיי הילד, וכל שלב כזה מרגש, מסעיר וגם קצת מלחיץ.

אם לומר את האמת, לולא הגנים הטובים של בעלי בתחום הלימודים ולולא הקסם האישי שאני מביאה לגנטיקה שלהם, הייתי צריכה להיות לחוצה עוד יותר.

יש משהו מרגיע בידיעה שבחרתי טוב. ידעתי עם מי להתחתן - כי הבחירה שלי היתה ראשית כל לוגית, אחר כך רגשית. נשמע הכי פולני שיש, אבל אני לא פולניה - זה פשוט האופי שלי, להיות רציונאלית מאוד בכל תחום שאפשר. מאחר ואני אדם מאוד רגיש ומודעת לעקב אכילס הזה שלי - אני מחלצת לעזרה את ההגיון שלי כדי לא ליפול לתהומות. בעלי חכם וחריף, מצחיק ונאה. קצת "שייח" בהתנהגות שלו, אבל בזה אמא שלו אשמה חחחחח.

בכל מקרה, הצוציק שלי גדל.

וזה כל כך מרגש.

הוא מגיש לי את המכתב שקיבל מהגננת בכזו התלהבות ואומר לי:"אמא תראי, אני עולה לכיתה א'".

"תגיד את זה שוב" אמרתי לו, מיד אחרי שנמסתי לתוך העורף המתוק שלו והדבקתי לו נשיקה.

"אני עולה לכיתה א'" אמר שוב בחיוך מבויש. חיים של אמא.

כל הדרך מהגן הבטתי בו מספר לי בהתלהבות את יומו וחשבתי לעצמי...וואו, כיתה א'. ההתרגשות מזכירה לי את העליה לכיתה א' של הבן הבכור שלי רק שהפעם קיימות עוצמות אחרות המלוות בהמון ידע וניסיון, רוגע והבנה שלא היו לי אז. זה הולך להיות מושלם בהרבה מובנים. זה הולך להיות תיקון לאמא שהייתי לאחים שלו.

הייתי עצבנית מאוד (יותר מהיום - גריזלדה קטנה) וחסרת כל ניסיון. כל דבר הרגיז אותי. במיוחד חוסר הניקיון של הבית.

היום מצידי שהבית יתפוצץ (לא באמת) העיקר שיהיה רגוע (פחות או יותר).

בכל מקרה....שיהיה לו בהצלחה לנסיך הקטן.

אני בטוחה שהוא יעשה חיל.

זה הכינוי שהדבקתי לו היום -זומבי-פון.

גיל ההתבגרות הזה דופק להם את השכל. וכאילו שזה לא מספיק, נוספו לכך הטלפונים הסלולאריים שמטגנים להם ת'מוח יופי.

מהבוקר עד אמצע הלילה יושב מול המסך ומשחק.

כמה אפשר לשחק באותו משחק ?

לא נמאס לך כבר, ילד?

אני יודעת מה אתם חושבים: "קחי לו את הטלפון".

נראה לכם שלא עשיתי את זה כבר?!

החרמות, שכנועים, עונשים, דיבורים...לא הולך כלום - לא בטוב ולא ברע.

הדבר הכי גרוע, שהוא חייב את הטלפון בגלל שככה המורים מתקשרים איתם כדי להודיע להם הודעות למיניהם.

לקחתי לו את הטלפון לשבוע (כי כבר לא יכולתי לסבול לראות אותו ככה) ועדכנתי את המורה שכל ההודעות צריכות לעבור בזמן בית ספר כי אין לו טלפון. אחרי יומיים המורה שלחה אחרי שעות הלימודים עדכון לגבי שעת אפס שאכן מתקיימת למרות שבזמן השיעור באותו יום אמרה שלא תתקיים שעת אפס והבן שלי מן הסתם לא שמע על העדכון, אליי היא לא שלחה הודעה, הבן שלי לא הגיע לשעת אפס וקיבל הערת "החסיר לשיעור". שלחתי לה הודעה חריפה שהגיעו מים עד נפש. לא ייתכן שילדים יקבלו עדכונים אחרי שעות הלימודים, או עדכונים לשיעורי בית בשעה 21:30 בלילה. לא מוכנה לקבל את הדיס-ניתוק הזה בין המורה לתלמיד בשעות הפנאי שלו. ומעבר לכך, אם סמארטפון הוא מצרך הכרחי לבית הספר - שמשרד החינוך יתחיל לממן אותם!

דרשתי לבטל את ההערה וכך היא עשתה כי ידעה שאני צודקת.

עד לא מזמן משרד החינוך יצא בהצהרה שחייב למתן את זמן השימוש בסמארטפון כי ילדים שחשופים לקרינה ולמסך במשך כ"כ הרבה שעות עלולים לפתח הפרעת קשב וריכוז, הקשרים החברתיים שלהם מתמוססים ובעצם כל הילדות נהרסת.

אז למה בתי הספר לא מיישמים את הוראת משרד החינוך ובעצם מכריחים את הילד להיקשר לטלפון באופן יומיומי, כי רק ככה יודיעו להם שיש מחר הצגה, או ששיעור בוטל או שיש מבחן? למה המידע הזה לא יכול לעבור במהלך השיעור, כמו פעם?

מה נסגר עם מערכת החינוך, אני שואלת?

קידמה ?

אני בעד קידמה, אבל זו לא קידמה. זהו סטטוס שמבחינתי גורם לרגרסיה תרבותית חברתית ובסופו של דבר גם נפשית בריאותית.

עצוב!

פניתי למנהלת בעניין אחת המורות ששולחת שיעורי בית בוואטסאפ. כן, כן שמעתם נכון. המנהלת היתה בהלם שזה המצב.

פניתי גם לאותה מורה. דרשתי ממנה להפסיק את זה ושתשתמש בתקציב ההדפסות שיש לחטיבה כדי להדפיס להם שיעורים ושלא תגרום לעיני הילד להתאמץ יתר על המידה לקרוא את השיעורים מהמסך.

חייבת לציין שהעקשנות משתלמת.

אותה מורה חדלה לשלוח שיעורים בוואטסאפ, היא מצלמת לכולם מהחוברת וכל התלמידים מרוויחים בזכותי.לא שמעתי אף הורה מודה לי.

אני בעד ניתוק טוטאלי של הילד מהמסך. הצורך היחידי שאני רוצה שהטלפון ישמש זה במידה ואני רוצה ליצור עמו קשר כשהלך לחבר או כשיצא מבית הספר, לבדוק שהכל בסדר.....בקיצור, הבנתם את הרעיון, שהשימוש בטלפון יהיה בסיסי - טלפוני בלבד.

אבל....זה לא יקרה.

אני אמא אחת מבין 30 או 40 הורים בכיתה.

מחר יש ישיבה עם המנהלת, ועם כל האומץ שלי, לדעתי אף הורה לא יתמוך בזה. כי מה לעשות - זו קידמה.

הורים קקות!

ביום חמישי הייתה הפגישה.

התחתכתי, התאפרתי עדין, שמתי עקבים ויצאתי לדרך.

הגעתי ראשונה יחד עם חברה שאספתי (שעון שוויצרי זה אני. וכל השאר לא).

השאר הגיעו בטפטופים.

הייתי צריכה גם לאחר. 

בכל אופן, היה נהדר, מקסים, מצחיק, מעניין.

כל הסיפורים של כולם ואיך שהתקדמו מאז בית הספר, היה נחמד לדעת שכולם בערך באותה סירה.

3 ילדים לרובם.

בן זוג שעייפים ממנו או שמתלוננים עליו - גם יש לכולם.

אבל כולם צוחקים, מאושרים וה'עייפות מהחיים' בעיניים של כולם ירדה לשוליים ל 5 שעות של פגישת מחזור. כן, 5 שעות ! עד כדי כך נהנינו. לא רצינו לחזור הביתה.

היינו שם עד אחת בלילה....טוב, אני לפחות הייתי. הייתי חייבת לנטוש כי הבעל שלי לא הפסיק לצלצל ולשאול מתי אני חוזרת.

הכי פדיחה. אמרתי לו שאני לא ילדה בת 12 והוא לא אבא שלי וכמה אני כבר יוצאת שהוא מנדנד לי ככה??? "לך לישון" אמרתי לו. "אני לא יכול לישון כשאת לא בבית". נו טוב.

והייתה עוד פדיחה.

בזמן שדיברתי עם בעלי בטלפון (קמתי מהשולחן ויצאתי החוצה מהמסעדה) עצר אותי בחור ברחוב ושאל אותי אם אני יודעת איפה המועדון? (לא אומר את שם המועדון). אמרתי לו שאני לא יודעת ואז נאורו עיניו כשהסתובבתי ופניתי אליו והוא שאל: "בא לך לבוא איתי למועדון?" אמר וחייך חיוך מוקסם.

עיקמתי את הגבות ועניתי בגמגום והיסוס "לא....תודה". מה? מאיפה זה בא לי?

אני לא יודעת אם בעלי שמע, אבל....זה היה לא נעים. ומחמיא :)

באותו רגע, בעלי אמר "ביי". אז חשבתי שהוא שמע. אוי.

חזרתי לשולחן וסיפרתי לכולם את מה שקרה. כולם צחקו וגם אני...אח"כ פשוט לא הפסקתי לחשוב אם בעלי שמע. זה שישב מולי לא הפסיק להסתכל עליי מאותו רגע ואילך. רבאק, תוריד את העיניים שלך ממני. אני יודעת שאני נראית טוב והרגע גם עצר אותי בחור (צעיר וחתיך עם עיניים ירוקות) והוכיח לי את זה, אבל ג'יזס למדנו ביחד ושנינו נשואים - תוריד את העיניים!!!

אחד הבחורים בשולחן אמר לי, "מה את לחוצה מבעלך? הכל בסדר!" עניתי לו "אם היית במקום בעלי והיית שומע שאומרים את זה לאשתך, מה אתה היית עושה?" והוא ענה: "מה ז"א? הייתי רץ לפה עכשיו". "אה! אתה מבין למה אני כ"כ דואגת עכשיו?" כולנו צחקנו...חחחח....זה היה מצחיק והיסטרי כאחד.

בכל אופן, כבר הפסקתי ליהנות. לא היה לי כיף. כל העניין הרס לי את הערב. גם אני, עם המחשבות שלי. ולא היה בא לי שיצלצל שוב ויבדוק מתי אני באה (הוא הבטיח שיצלצל כל רבע שעה עד שאבוא) נודניק!

קמתי אל המלצר, ביקשתי שיביא חשבון לשולחן. התחלקנו כולם בכסף. וראיתי שהם עדיין יושבים. אז פשוט קמתי, הודעתי לכולם שהספיק לי ואני עייפה מאוד, שאלתי את החברה אם היא חוזרת איתי. היא שאלה מי מגיע לעיר שלה, החליטה לנסוע עם מישהי אחרת. בסדר. האמת התבאסתי לגמרי. כי הוא לא צלצל כל רבע שעה כפי שאמר, וסתם קמתי. להערכתי הם נשארו שם עוד רבע שעה וזהו. באסה. יכולתי לתת לו להתייבש עוד קצת. אבל נמאס לי מה'דווקא' הזה.

הגעתי הביתה, החמצתי לו פנים.

נכנסתי למיטה. לא הסתכלתי עליו.

"מה?" הוא שאל.

"תודה לך שנתת לי להרגיש כמו ילדה" עניתי.

"אני דואג לך. את לא מבינה? בחורה שחוזרת לבד בלילה היא טרף לכל גבר!".

"דאגת לי? אם היית דואג לי, היית נותן לי לחזור עם כולם לחניה ולא לבד. כי כולם היו במסעדה עדיין כשעזבתי".

"כן? עד איזו שעה?" אמר.

"זה לא משנה. כמה כבר אני יוצאת? מתי אי פעם אני עשיתי לך את זה? מתי הצקתי לך פעם ככה? כל הזמן אני אומרת לך "לך, צא, תהנה ותחזור בשלום" ואתה? לא. חס ושלום שאהנה קצת!" אמרתי בזעם.

"כי את לא גבר!" כעס.

חשבתי קצת....שתקתי ואמרתי "אני לא מעוניינת לדבר איתך" סובבתי את הגב והלכתי לישון.

בבוקר, הסעתי את הקטן לגן...אחותי לקחה את הילדים והתחלתי לבשל.

בעלי קם, התחיל למזמז אותי והמגע שלו ריכך אותי לגמרי, למרות שהייתי עצבנית עליו עדיין. כי מה שאמר אתמול הכעיס אותי מצד אחד ומצד שני, אהבתי. אהבתי שדאג לי. אכפת לו.

הלכתי איתו לחדר השינה, אבל בגלל שהייתי חצויה ברגשותיי היה לי קשה לזרום.

אמרתי לו: "הרגשתי שחזרנו 20 שנה אחורה. תגיד לי שאתה לא קנאי דביל" אמרתי בלחש.

"אני דואג לך, זה לא ברור?" אמר.

"לא. זה לא היה ברור בכלל.....דאגת לי?" שאלתי.

"כן! נו, מה נראה לך?" אמר וחייך.

"זה לא היה נראה ככה. בפעם הבאה תדבר בנועם ותסביר לי, כי נשמעת ממש כועס וזה עצבן אותי. היית צריך לומר: 'ממי, אני דואג שיקרה לך משהו' ותאמין לי שהייתי רצה הביתה", הסברתי. הוא הפנים, אני יודעת.

המשכנו לאט בעניינים. ביקשתי חיבוק ונחמה בזרועותיו. הסתכלתי עליו אמרתי לעצמי בלב: 'בחרתי בגבר הכי נאה. כל מי שהיה בשולחן אתמול, לא מגיע לקרסוליו. אני כ"כ אוהבת את הגבר שלי'.

ואח"כ חשבתי שאולי זה לא נורא שיצאתי מוקדם. כי בחניה..היו כמה גברים שיכורים...קצת נלחצתי ורצתי מהר. בדרך הביתה, לא הפסקתי להסתכל סביב בשכונה....רצתי הביתה. אני גם מפחדת על עצמי. ולמדתי שבעלי תמיד צודק. הוא פשוט לא יודע איך לבטא את עצמו.