"מחר הבוס שלנו בחופשה ואני רוצה לקחת אותך איתי לטיול" אמר הבחור שמעריך את עצמו יתר על המידה.
"מה ז"א לקחת אותי לטיול? לאן?" עניתי בחוסר אמון
"לא מגלה, זו הפתעה" ענה לי.
"אז אני לא באה" עניתי חזרה בצורה שאינה משתמעת לשני פנים.
"אני נפגע, אני נעלב" אמר לי בפרצוף מתחנחן
"אז תיפגע! אם לא תאמר לי לאן הולכים אני לא באה", לא שתכננתי בכלל לבוא אחרי הקדמה כזו אבל ניסיתי באמת לצאת מזה מבלי להגיע לרמה של חוסר נעימות בינינו. בכל זאת, אנחנו עובדים יחד ואנחנו מסתדרים יפה מאוד.
"לא מגלה, מחר אני לוקח אותך ותראי" ענה ויצא מהמשרד שלי.
חששתי. בפעם הראשונה בחיי באמת חששתי, אבל...אמרתי לעצמי שפשוט לא אלך ואסרב בתוקפנות אם ינסה להכריח וללחוץ.
למחרת הוא היה טרוד מאוד בענייני עבודה והבוס שלי ביטל את חופשתו בגלל מקרה חירום במקום ואילץ אותו להצטרף אליו. נשמתי לרווחה. הקב"ה ראה את רחשי לבי וחששותיי ופשוט הציל אותי.
לאחר כמה ימים, הוא אמר לי משהו מרגיז ומטריד כאחד: "מתי תכיני לי ארוחה ותגידי לי שהכנת בשבילי?" הסתכלתי עליו ואמרתי לו בתוקפנות "לא רוצה" והעיניים שלי רשפו ושפת הגוף שלי רמזה כעובי הקורה שזה לא ניתן לדיון ושיעזוב אותי. כאילו.....למה שאבשל בשבילך?
"אוף, אני לא יודע מה לעשות איתך" ענה ויצא מהמקום.
למחרת, הוא ראה אותי כשהגעתי בבוקר למשרד....ודום שתיקה. לא "בוקר טוב" לא "הנה חביבתי" ולא כלום....התעלמות.
האמת, זה היה כיף! זה היה משחרר!
תקדים קצר.
מאז שהתחלתי לעבוד שם היה ברור מאוד לעין שהוא חושק בי. מתייחס אלי יפה יותר מכולם וכולן. מפתיע אותי בשוקולדים. קוטף לי פרחים מהגינה. אומר לי כמה שאני יפה היום, אומר לי שהוא אוהב את הבושם שלי, עושה כל מה שאני מבקשת וגם שומר על כבודי ולא מעז לגעת בי. ג'נטלמן אמיתי. דיברו איתי על היחס שלו אליי ואמרו לי שהוא "כזה". מתייחס כך לכולן. כולן החביבות שלו, את כולן הוא מפנק ו"אוהב" והוא פשוט בעל אופי כזה של "רודף שמלות". באיזשהו מקום זה הרגיע אותי. כי ידעתי שאם הוא ככה עם כולן אז אני לא איזושהי מטרה שלו והכל בסדר.
שוחחתי איתו באחד הימים ואמרתי לו "איך אתה יכול לבגוד באשתך? איך היית מגיב אם היא הייתה בוגדת בך?"
"הייתי הורג אותה! ....אבל...אני לא באמת בוגד. זה סתם סיפורים שהמציאו עליי" ענה לי. והאמנתי. יותר מהכל הבנתי שהוא ילד קטן שהמשפט שהכי מתאים לו הוא "כלב נובח לא נושך". וככה אמרתי לו במשך תקופה ארוכה וצחקנו על זה.
הוא אהב לדבר איתי כי הרגיש שנוח לדבר איתי. סבבה. בכיף, באמת. כל עוד יש דיסטנט של כבוד בינינו, הכל סבבה.
חזרה להווה.
אז היום הוא לא מדבר איתי וגם אני מתעלמת, לא מנסה אפילו ללבן איתו עניינים כמו שחברים היו עושים כי אני לא רוצה לעורר אצלו את התחושה שאני "מתגעגעת" לתשומת הלב שלו. מצידי שיקמול וימות רק שלא יחשוב שאני צריכה אותו כדי ללטף לי את האגו ומהחשש שינסה שוב "לרדוף" אחריי. סוף סוף אני רגועה, יש לי שקט בעבודה ואין לי הפרעות ממנו לאורך היום.
התפלאתי שאף אחד לא שם לב שהוא כבר לא צועק בקולי קולות את שמי ולא מהלל אותי ברחבי המשרד. התפלאתי מאוד שזה לקח שבועיים לבוס שלנו לשים לב.
יום אחד הבוס שלי שאל אותי: "קרה משהו ביניכם?"
נאנחתי ועניתי ש"כן...יש מצב. אנחנו לא מדברים"
"מה קרה?" שאל. סיפרתי לו ממש בקצרה ולא פירטתי, פשוט אמרתי לו שהוא הגזים ושכח שאני אישה נשואה ושהוא לא יכול לדבר אליי ככה. והוא שאל: "היתה הטרדה מינית?" הוא היה חייב לשאול כי הוא מכיר אותו וגם כי היתה לנו הרצאה על הטרדה מינית בעבודה לפני חודשיים. זה הנוהל ותפקיד המנהל לעצור אותה אם היא קיימת.
"ממממ....לא ממש. לא. אבל הוא עצבן אותי ועניתי לו בתגובה לא מאופקת וכנראה שנעלב. אתה מכיר אותו, יש לו אגו מנופח. אז שייעלב. העיקר שאני רגועה יותר והוא לא מפריע יותר" עניתי.
"אני שמח שעצרת אותו. הוא לא יודע מתי להפסיק. ואני אדבר איתו" אמר לי.
למחרת שאלתי את הבוס שלי אם הוא דיבר איתו. אמר שכן ושאין לו מושג על מה אני מדברת. "את רוצה לספר לי מה היה?" שאל.
"כן" עניתי וסיפרתי לו על השטות שהוא פלט שאכין לו ארוחה רק בשבילו. הבוס הקשיב ואח"כ אמר:"את יודעת יש משפט שאומר "כלב נובח לא נושך והוא בדיוק אדם כזה".
"אני יודעת!! וזה מה שאני אומרת לו תמיד! אבל יש לו לפעמים יציאות שאני לא מבינה מאיפה הוא מביא אותן וזה מטריד ברמה כזו או אחרת. חוץ מזה, זה הוא שהחליט לא לדבר איתי ואני די מרוצה. יש לי שקט, אין לי הפרעות ממנו ועדיף שיבין את הגבול לפני שיהיה מאוחר." עניתי.
"צודקת. עכשיו יש רק עבודה ואין הפרעות. אז בסדר. אדבר איתו שוב" ענה לי.
בכל מקרה המצב ממשיך כך כבר 3 שבועות ואחרי כל הזמן הזה פתאום חלחלה לתוכי מחשבה לא נעימה. הילדה הקטנה שבי פתאום הבינה: האם אחרי שהבין שאני לא טרף פוטנציאלי הוא כבר לא רואה בי "חברה"? האם הייתי בשבילו כל הזמן הזה רק "חתיכת בשר" והחמיא לי רק בשביל לקבל אולי משהו, ולא בגלל שהוא באמת מעריך אותי? הילדה הבוגרת שבי יודעת שאני כבר לא תמימה, הרי תמיד חשדתי בו ולכן דאגתי לעצור אותו תמיד, אבל הילדה הקטנה שבי נעלבה מאוד.
האם לא יגמר העידן שבו גבר רואה באישה בובת מין ותו לא? מתי גבר יעריך באמת אישה בגלל מי שהיא ולא בגלל מה שהוא יכול להשיג בין רגליה?
היום אני אדם ראוי ומוערך.
לא על ידי אחרים. זה לא מעניין אותי.
אלא על ידי עצמי.
אני מעריכה את עצמי מספיק כדי לעצור הטרדה מינית בהתהוותה.
אבל גם מכירה את גבולות הטעם הטוב - כלומר, יכולתי לספר לבוס שלי על ה"טיול הקטן" שהוא תכנן לי. יכולתי. אבל זה היה רק מזיק יותר ממועיל. יש דברים שהשתיקה יפה להם.
הבחור בסופו של דבר, חוץ מלנסות, לא עשה כלום.
עצרתי אותו וזה הכוח שלי!
אם אעביר את זה לבוס שלי זה כבר יהיה הכוח שלו מולו ואני אהיה חלושה ואפסית כי העברתי את הכוח לאדם אחר.
אין צורך "לטפל" בו כי הוא לא עשה כלום.
התחושה שהוא גרם לי להרגיש, תחושה של "חתיכת בשר", העברתי חזרה אליו כשהגבתי בתוקפנות. כשהבהרתי לו שאני לא מעוניינת והגיע הזמן להפסיק.
לפחות, זה מה שאני מרגישה.
תקנו אותי אם אני טועה.
אני לא חושבת שאני טועה. בכל מקרה, ימים יגידו ונראה מה יהיה איתו.
היום הוא מתהלך ברחבי המשרד, מתרחק ממני מאוד, אם אנחנו צריכים לדבר לצרכי עבודה אני מצלצלת כשצריך, לא מרגישה פחות טוב או פחותה ממנו בגלל מה שקרה, ההפך. מרגישה שהוא צריך לתת תשובות כשצריך והוא זה שמשתדל להתחמק. עושה מה שאני מבקשת אבל בלי הרבה דיבורים. לפחות גם בלי סחבת. אולי הוא מתבייש. מצוין.
קורה לפעמים שעינינו נפגשות והוא מוריד אותן. תוריד חבוב. תמשיך להוריד. תמשיך להתבייש ותתייבש!
בנות, נשים יקרות, אל תתפשרו על פחות משמירה על כבודכן.
אנחנו לא גוש בשר.
וזה ש"אין" לנו משהו בין הרגליים, זה רק אומר שיש לנו יותר מוח להשתמש בו!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אמא ללא הפסקה