הבלוג של "אמא יש רק אחת"

חשבתי שזה יהיה ברור מאליו.

כמו שברור לי מאליו, שכשמישהו נופל למשכב, מישהו אחר במשפחה ממלא את מקומו ודואג לכל צרכיו.

אבל כשאמא לשלושה בנים נופלת למשכב, אף אחד מהם לא יודע מה לעשות, איך למלא את מקומה והכי מעליב וכואב אפילו הבעל.

יש בזה מן הגאווה העצמית לדעת שבלעדיי הם לא יכולים ובאותה נשימה יש בזה גם חרדה קולוסאלית לדעת שבלעדיי הם לא יכולים.

כבר שבוע אני חולה בשפעת ועוד הרבה תוספות מאוד לא נעימות. הגעתי למצב של אפיסת כוחות, טשטוש, בלבול ותשישות איומה.

היום, כבר מתאוששת ומעט טוב יותר, אז תפסתי את הילדים לשיחה. שאלתי אותם, מה היו עושים אם לא הייתי קיימת? איך היו מתעוררים בבוקר? מי היה מכין להם כריכים, מזכיר להם להכין שיעורים, מזרז אותם למקלחות ולשינה בזמן? הם לא ילדים קטנים כל כך ובהחלט מסוגלים לבצע דברים כאלה בעצמם.

אני מאוכזבת מעצמי. איך לא חינכתי אותם ליותר עצמאות? האם האהבה שלי הפכה אותם לנכים? איך לא שמתי לב לטעות הנוראית הזו שעשיתי?

ובעלי? ברור שהיה מצופה ממנו שיעשה לפחות חצי ממה שאני עושה כדי שאוכל לנוח. אבל, ואולי אני מתרצת כאן, הוא עובד בשתי עבודות ומגיע הביתה מותש. המראה החיצוני המזעזע והתשישות הנוראית שלי גרמו לו להבין שכדאי לפחות לקחת את הילדים לחוגים כי אני לא במצב להיראות בפומבי, או לנהוג. בבוקר כשאני מעירה אותם הייתי מצפה שיחליף אותי ולפחות שיעיר אותם בבוקר במקומי. אבל, רק כאשר הייתי מרימה את הקול בייאוש שיקומו כבר, רק אז היה נכנס לפעולה. נו באמת.

אבל לא. השינוי לא צריך לבוא ממנו. הוא צריך לבוא מהם וממני. אני חייבת להעביר את האחריות אליהם ולא אל בעלי.

השיחה שעשיתי איתם נועדה כדי להודיע להם שממחר יש שינוי. יש לכם טלפונים סלולאריים, תפעילו שעון מעורר. נתחיל בזה ונתקדם.

ורק שנהיה בריאים.

המצב הביטחוני? אצלי בשוליים.

היה צפוי שנתרגל לזה, לשגרה השחורה הזו.

עצוב אבל זה המצב.

הבוקר בעלי צפה בחדשות בזמן שהתארגנו לעבודה, ועל הדרך שמעתי שרוסיה מנתקת קשרים עם טורקיה...ואני: "מה קשור עכשיו?"

בעלי עדכן אותי שבזמן שמטוס רוסי טס מעל שמי טורקיה כדי להגיע לסוריה (לטפל בדעא"ש כנראה), הטורקים הורידו אותו וכששני הטייסים הרוסים צנחו מטה כדי לברוח מהמטוס, הטורקים ירו עליהם ללא רחם כאילו מדובר בפשיטת גדוד. הבנתי שלפי אמנת ז'נבה אסור לירות על חייל שקופץ ממטוס שנפגע. ובגלל זה ניתוק הקשרים והבלגן שבין רוסיה וטורקיה. וגם בגלל הירי על המטוס כמובן. 

מפה לשם, הבנתי עד כמה אני מנותקת. מבחירה. באמת.

אני אדם שכל צער וכאב עושים לי רע לכל היום. קשה לי להתמודד עם בעיות של אחרים כי אני אמפתית ברמות לא טבעיות. אני שונאת את זה בעצמי, הלוואי שהייתי יכולה לשים יותר #@ן על כולם, אבל מצד שני, זה דבר טוב שיש לי לב גדול. הילדים שלי לומדים את זה ממני. אני רוצה שיהיו אנשים טובים. זה מאוד חשוב.

הילדה המסכנה הזו שהתאבדה בגלל שלא יכלה לצאת לטיול השנתי...

כואב לי עליה, על הוריה, מסכנים !!!!!!

הלוואי שלעולם לא נצטרך להגיע למצב בו יחסר לילדינו כסף לדברים כאלה ולדברים בסיסיים וחיוניים כמובן.

זה איום ונורא - הרעב.

העוני.

החולי.

הקורבנות של הדברים האלה הם התוצאה של החברה הרקובה שלנו. 

שלא נדע לעולם. שכולם יהיו מוגנים לעד מכל מיני תחלואים וצרות ואיומים על קיומנו.

אמן.

יש לי פקידה חדשה.

היא מחליפה את בתו הסוררת והלא מתפקדת של המנכ"ל שהחליטה לשמחתינו הרבה לעזוב באופן פתאומי. נמאס לה. איזה יופי - זה הדדי!

אז החדשה בת 40. שונה מכל הבנות הצעירות שלי.

מלאת מוטיבציה ורצון ללמוד.

אבל, חסרת ביטחון ברמות מטורפות.

אין לה ילדים והיא לא במערכת יחסים.

היא מוצאת שיח איתי.

מתייעצת איתי ושואלת אותי דברים.

היא דיברה איתי על המנהל שלנו.

היא פוחדת מקונוטציות מיניות שהוא משליך לכל עבר מבלי משים.

אמרתי לה שזה ממש לא ה"קייס" איתו, הרוב אצלו זה הומור והלצות והמון ציניות משעשעת, היא צריכה להכיר אותו.

חוץ מזה, הסיבה שהוא העסיק אותה היא שהוא מאוד מעוניין לשפר את נותנות השירות ולהעלות את הרמה כי כרגע יש לנו בנות 19-22 שאין להן מוסר עבודה ואין להן מוטיבציה מי יודע מה וזה חייב להשתנות כי הן מזלזלות בעבודה.

האמת שהיא קצת הגזימה.

הוא בסה"כ אמר לה בסופו של ראיון עבודה: "את נאה, את בת 40 ואנו שוקלים את העסקתך בחיוב...." ואני מיד התערבתי והוספתי: "בעניין הגיל הוא מתכוון שזה מתאים בגלל שסוף סוף תהיה לנו מישהי בשלה מבחינה נפשית ובוגרת".

היא הזכירה לי שאמרתי את זה. היא אמרה שהיא הרגישה שנחלצתי לקראתו והארתי את דבריו.

אמרתי לה שהסברתי את עניין הגיל, אבל לא חשבתי שהיא עשתה דווקא עניין מהמחמאה של המראה שלה.

היא אומרת לי: "הרגשתי כמו גוש בשר, כאילו שאמרו לי"את נראית טוב, ניקח אותך" ".

אמרתי לה שהיא הבינה לא נכון. חייכתי בהבנה, הייתי מאוד קשובה ונעימה איתה. הסברתי לה שזהו מקום עבודה שבו הנשים הן ערך עליון, הגברים כ"כ מכבדים את הנשים פה, לא ייגעו בך ממטר, לא יתקרבו ואם ירמזו למשהו, זו בחירה שלה איך להתייחס לכך. אמרתי לה שיש כאן נשים שיותר גרועות ובוטות מגברים בעניין החיצוני (כמו: איזו רזה את, איך את נראית סקסית אחרי לידות וכו') ואנו לא מתייחסות אליהן כי הן נשים. אז צריך להבחין בין הטרדה לבין הלצה. הסברתי לה שאנו אמנם בני אדם עם היגיון אך משולבים בתוכנו יצרים. אם נחיה באשליות שאנו עשויים מחומר שכלתני בלבד, נחיה תמיד בתחושת קורבן שמנצלים אותנו ומטרידים אותנו וחייב לעשות הפרדה. אם הייתי מתרחקת מכל מקום עבודה רק בגלל שחשבתי שהמראה שלי הכריע, לא הייתי עובדת כלל. אמרתי לה שאני מודעת לעצמי, נראית טוב, מריחה טוב ומשתמשת בנשיות שלי ככוח. אבל, הדבר הכי חשוב, שגם אם היתה לי תחושה שהעסיקו אותי בגלל המראה שלי, אני תמיד תמיד עושה הכל כדי להוכיח שיש לי שכל במוח ולא המראה שלי מוביל לדברים. אני מביאה תוצאות. אל תשתמשי בנשיות שלך כחולשה - ההיפך, היא החוזק שלך - נצלי את זה. לטובה כמובן, לא לרעה.

אמרתי לה שעכשיו כשהיא פרקה אצלי את מה שישב לה על הלב, שתחשוב קצת על העניין ואם היא תרגיש שהיא בוחרת להציף את זה מול המנהל, היא מוזמנת בהחלט. זה עניין שלה ואני לא מתכוונת לעצור אותה.

מצד שני, אני הולכת לשים עין עליה.

הזהרתי אותה שיש עובד אחד (זה שסידר לי את התפקיד) שהוא מתנהג כמו גבר שלא ראה אישה מימיו והוא כנראה יזרוק לה מילים ויעיר הערות שלא יהיו במקום, רק כדי להצחיק ולא כדי לגרום נזק. הבהרתי לה שאני לגמרי מתעלמת ממנו כי אני יודעת שהוא בלתי מזיק והיא תצטרך לבחור להתייחס לזה כפי ראות עיניה.

כמו כן, אני מתכוונת להזהיר אותו שלא יעיז להעיר לה או לדבר איתה על דברים שלא קשורים לעבודה. הדבר האחרון שצריך הוא לחוצה שחושבת שכל מחמאה היא הטרדה מינית. יש גבול לכל תעלול.

אם לא הייתי מכירה את המנהל שלי ולא הייתי נוכחת בראיון העבודה ההוא, הייתי מסוגלת לחשוב שהוא העסיק אותה רק בגלל שהיא "נאה". מה שהיא לא, דרך אגב. היא נעימה לעין ולאוזן, היא מדברת באופן רהוט והיא עדינה כזאת. זה נחמד ויפה ואולי גם מתאים, אבל נאה? נסחף. הוא פשוט אדם נחמד מדי שניסה לפרגן לאדם הלא מתאים, לא באשמתו ולא באשמתה. אכן בהמון מקומות לא יאה לומר מילים כאלו.

לי היא לא הסתדרה בעין, אבל אני לא מנהלת הרבה זמן כך שלא התערבתי לו. אחרי הראיון שאלתי אותו: "אתה בטוח? כבר אתה שוקל בחיוב את העסקתה?"

"כן", הוא ענה לי "היא שונה בתכלית מכל הבנות שלך והיא נראית לי מתאימה וחוץ מזה, צריך להכשיר אותה מהר לפני שהילדונת של המנכ"ל תיעלם לנו ונישאר בלי פקידה חליפית". 

אוף. חוסר הביטחון שלה יפיל אותה או את אחד הגברים שלנו.

לכן לקחתי לי למשימה לחזק אותה ואולי היא גם תמצא חתן סוף סוף!

הביטוי שעולה לי בראש עכשיו: "מעז יצא מתוק".

זו המטרה שלי עכשיו.