נפגשנו שוב עם היועצת.
התחלתי לדבר.
אמרתי לה שאני משתדלת לבקש יותר עזרה בבית. מיד בעלי הליצן קפץ בגיחוך-מה - "כן, מה זה? היא ממש קרציה" חחחחח
אמרתי לה שהוא מסייע ועושה דברים שלא עשה בעבר, ורק בזכות העובדה שהחלטתי להתחיל לבקש. אם אני לא מבקשת - הוא לא עושה לבד וזה מרגיז.
אמרתי לה שהדבר הזה שהיא אמרה בפגישה הקודמת ממש הכעיס אותי. היא שאלה על מה מדובר.
עניתי לה "כשאמרת ש'אף אחד לא חייב' לעזור - כאילו שלי יש ברירה. וברור לי שאמרת את זה כדי לא ליצור מרמור אבל לי מעולם לא הייתה ברירה".
היא הפנימה ומיד אח"כ נכנסנו לעומקם של היחסים ביני ובין בעלי.
העלינו דברים כואבים ש"ישנו" אצלי כ"כ הרבה שנים ורק חיכו להזדמנות כזאת כדי לצאת.
הוא התעצבן ואמר "למה את מתרכזת בעבר? עכשיו אני עוזר, לא?"
אז אמרתי לו "כי אחרי שכל זה יגמר, אני יודעת שתחזור לסורך ואני אפסיק לבקש עזרה".
"אז אין בעיה", הוא ענה לי,"אמרתי לך בעבר, אני מוכן לעבוד חצי משרה ולטפל בילדים ובבית ואת תעבדי משרה מלאה"
"זה לא ריאלי ואתה יודע את זה - אין מצב שארוויח משכורת של גבר גם אם אני בתפקיד ניהולי" עניתי לו.
"ניסית?" הוא שאל.
"לא, ואין טעם לדון בזה כי אתה נותן פיתרון שהוא לא מתאים כרגע לסטטוס שלנו, אל תנסה להעלות פתרונות לא אמיתיים". עניתי לו.
הוא אמר בעבר שהוא מוכן להתחלף איתי. אבל לא רק שזה לא יכול לקרות כי לעולם לא ארוויח משכורת כמו שלו, אלא גם שאני יודעת שמהר מאוד ימאס לשנינו המצב הזה.
אחרי המון דיבורים ומעט דמעות מצידי, הגענו למצב שהיא שאלה אותי "מה את מבקשת מבעלך? מה את חושבת שיעזור לך ויקל עלייך?"
"שהוא יתחיל לקחת אותי ברצינות ושלא יקרא לי "דרמה-קווין" בכל פעם שאני מדברת איתו על קשיים. וגם שיהיה שותף!" עניתי.
"אבל למה את חייבת לעשות מכל עכבר פיל? היא מגיעה בגישה של "איזה אסון ואיזו דרמה" ומה אני אמור לעשות עם כל המידע הזה שהיא נותנת לי? איזה פיתרון אני יכול להציע לה?" הוא אומר ליועצת.
והיא ענתה לו:"חשבת אולי שכל מה שהיא צריכה זה כתף? לא תמיד חייב להיות פתרון. אני יודעת שגברים בנויים אחרת, תמיד מחפשים פתרון לכל המכאובים, אבל אצל נשים זה לא ככה. לפעמים אנו צריכים אוזן קשבת וזהו" - חייכתי מבפנים. אמרתי לבעלי :"נכון, לפעמים אני רק צריכה שתקשיב ותחבק אותי".
"אני לא יכול רק להקשיב, מה התכלית של מה שאת מספרת לי? מה הפואנטה?" הוא אמר ולראשונה הבנתי - גברים ממאדים-נשים מונוס. זה כ"כ נכון. הגברים תמיד היו ידועים בצורך שלהם ליצור פתרונות מיידיים. ככה הם הרגישו יעילים. ואנחנו, לפעמים רק צריכות שיקשיבו לנו וזה לא מתאים להם. לכן נוצר הניתוק, הקצר בתקשורת. הפסקתי לדבר איתו כי הוא היה מתעצבן בכל פעם שלא יכול היה לעזור לי. ואז הוא המשיך: "אל תדברי איתי על קשיים אם את לא צריכה שאעזור לך, בשביל דיבורים תלכי לאמא שלך" הוא אמר וגיחך. רציתי להרוג אותו באותו רגע, אבל ממקום תודעתי הבנתי, הבחור באמת נואש כשאין לו אפשרות ממשית לעזור לי בדרך שאני מבקשת. היועצת ענתה לו:"אבל היא לא צריכה את אמא שלה, היא צריכה אותך, אתה הדבר הכי טוב בשבילה". שתיקה.
פניתי אל בעלי: "באמת, אנחנו כ"כ אוהבים אחת את השניה, למה קשה לנו כ"כ לעשות את המאמץ הקטן הזה? תקשיב כשאני מדברת איתך ולא צריך לפעול, פשוט תהיה שם בשבילי ותהיה שותף בדברים קטנים בבית, לא הכל, ממש עזרה קטנטונת שאדע שאתה שם ואני לא לבד." שוב שתיקה.
היא שאלה אותי:"למה בעצם לא ביקשת בעבר עזרה?" היא שאלה אותי.
עניתי לה: "כי פחדתי. כילדה להורים גרושים פחדתי לבקש עזרה, שלא יכעס, שלא יהיו ריבים אז למדתי להסתדר לבד. לא רציתי את זה - ידעתי שזה לא בסדר אבל פחדתי." היא הבינה מיד.
"ומה היום?" היא שאלה.
"היום אני לא מקבלת לא. היום אם אני שומעת "לא", אני מתעלמת, אין מצב שלא תעזור לי, אבקש בצורה יפה ומכבדת אבל אתה תעזור". עניתי.
היא הנהנה להסכמה.
היא אמרה דבר נוסף "ניכר שאתם עושים מאמצים עילאיים כדי לשמור על המשפחה שלכם, ראיתי את הילדים שלכם, אתם עושים עבודה נהדרת, הם מדהימים ומקסימים"....חייכתי ואמרתי:"את יודעת, את לא הראשונה שאומרת את זה ובכל זאת יש תחושה שזה לא נכון. כי בבית הם ההפך הגמור מלהיות מקסימים". בעלי מיד הצטרף לתחושה שלי ואמר:"כן, הם מעצבנים וגורמים לי לרצות לפעמים להרביץ להם, הם עקשנים ומרדנים" והוא סיפר את המקרה שהיה בשישי אצל הסבתא. הבכור ענה לו וענה לו והתחצף ובעלי ממש איבד את זה. הוא סיפר שבקושי נשארה לו שליטה עצמית וכמעט הנחית עליו מכה אבל הצליח לעמוד בזה למרות הכעס שלו עליו. ואז היועצת אמרה משהו חכם. "הוא לא הפסיק לענות כי אתה ענית חזרה. אל תשתיק אותו, תן לו לדבר, אל תיענה ל"פינג-פונג" הזה שהוא מושך אותך אליו. פשוט תהיה אתה שמפסיק ראשון את ה"פינג-פונג" והוא יפסיק, לא תהיה לו תחמושת".
ברגע זה, הרגשתי הקלה. איזה יופי שמישהו אחר אמר את מה שחשבתי כל הזמן. ידעתי שעמוק בפנים החינוך שלי נכון, אבל בגלל חוסר הביטחון שלי בהורות שלי, תמיד סמכתי עליו שהוא יודע טוב יותר.
למחרת היום, הוא התעמת שוב עם הבכור ואמרתי לו בשקט: "ששש....פינג פונג, זוכר? אל תענה לו". וזה נגמר מהר.
נותרה לנו פגישה אחת אחרונה (זה ממומן ע"י העבודה של בעלי) ואני מחכה לה בקוצר רוח.
היא עזרה לי מאוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אמא ללא הפסקה