הבלוג של "אמא יש רק אחת"

אז ככה,

כבר מזמן רציתי שנלך כולנו לטיפול משפחתי, בגלל כל המריבות בבית עם הילדים ובין הילדים.

אבל אין כסף.

לא שזה אמור לעצור אותנו אבל זה עצר. אין מה לעשות, תמיד יש דחיפויות אחרות.

ואז....בשבוע שעבר, ביום בהיר אחד, בעלי שלח אליי מייל מהעבודה שלו, שמבשר על 5 טיפולים פסיכולוגיים חינם בכל נושא (משפחתי, זוגי, אישי, ייעוצים למינהם וכו')- הטבה לעובדים.

מגניב!

מיד צלצתי לקבוע פגישה. בלי לחשוב פעמיים.

וכך הלכנו כבר באותו שבוע.

בשעה וחצי פירטנו, בעלי ואני, את כל הבעיות שלנו - כזוג, כהורים, כיחידנים.

היינו אמורים להגיע גם היום לפגישה והפעם עם הילדים אבל, הצוציק חולה אז....נדחה לשבוע הבא.

חבל.

דווקא הפסיכולוגית נחמדה מאוד. נותנת לדבר ולדבר ולא ממש מראה מה היא חושבת עלינו. דיקטית. בול עץ כזאת. מין פוקר פייס במעטה בובת חרסינה, שזה מגניב לאללה. אפילו בעלי אמר שהיא נראית לו בסדר גמור יחסית למשוגעות הקודמות שהלכנו אליהן (דרך קופת חולים ודרך בית הספר).

ולמרות שהיא טרם התחילה איתנו בטיפול, טרם ייעצה לנו או אמרה לנו מה היא חושבת....מעט המילים שהיא אמרה מאוד השפיע עלינו.

אני התחלתי להיות פחות וותרנית בעניין הגבולות (פחות תחום אפור, יותר עיקשת שיכבדו את מילותיי) ובעלי עוזר יותר בבית.

אולי בגלל שבמהלך הטיפול נתתי דרור לדבריי. הייתי נעימה וחיובית ושידרתי שלמרות כל הקשיים בלהיות נשואה לו - כי הוא לומד המון ועובד המון ומגיע עייף (גם המון) - כך שלא נותר לו כוח לעזור בבית, אני עדיין מכבדת אותו ואוהבת אותו ומעריכה את ההתמדה שלו בלימודים. אך למרות הכל, אמרתי, שגם כשהוא עושה דבר אחד בלבד, אני מרגישה שהוא שם, שהוא שותף לעשייה והנטל ממני פוחת, למרות שזה נראה משהו מינורי וחסר חשיבות (כמו להוריד/לתלות כביסה), אבל לפחות אני לא מרגישה לבד.

כנראה, שכשהאוירה נעימה ואין תגובה קיצונית מצד המטפלת לכאן או לכאן ואנחנו קשובים האחד לשניה, דברים קורים מעצמם. 

היא בעצם תיווכה בינינו. האמת, שזו הייתה אחת המטרות שלי. להעביר מסר דרכה. כי לבד, זה לא עזר לי איתו.

היא שאלה אותי: "למה את לא מבקשת פשוט? אולי לא צריך לצפות ממנו שיבין לבד ויעזור?". אני יודעת את זה, אז עניתי לה שכשכן ביקשתי ממנו התשובה הייתה:"אוי לא, אני עייף היום, אין לי כוח" וכבר התייאשתי מלבקש. היא הנהנה וליכסנה אליו מבט כדי לקלוט את תגובתו. גם אני הצצתי אליו, הוא רק חייך קלות.

בכל אופן, בסופ"ש האחרון היינו בבית. והייתי צריכה גם להיפגש עם הגננת של הצוציק - פגישת הערכה כזו, באמצע ההכנות לשבת. אז הוא שאל מה צריך לעשות? הופתעתי וזרמתי. אמרתי לו מה צריך לעשות, בינתיים עד שאגיע. את אחד מהדברים הוא לא רצה לעשות. אמרתי שיעשה מה שהוא יכול. כשחזרתי, הוא עשה הכל כולל את מה שהוא לא רצה והוסיף עוד דבר להכנה. הייתי בשוק! יותר מאוחר תלה כביסה-לבד! בלי שביקשתי.

הלוואי הלוואי שזה יהיה תמיד ככה. ולמרות כל העזרה עדיין לקח לי המון זמן לסיים את ההכנות לשבת, בגלל כל ההפרעות שהיו באותו יום (גם עשיתי קניות בבוקר).

בקיצור, שיהיו רק בשורות טובות ! אמן!

זו אני.

לא זוכרת מי מהם הוא הרשע,

נראה לי מר הייד.

בכל אופן, ככה אני מרגישה לפעמים.

ראיתי סרטון עכשיו ששיתפו בפייסבוק. איזו אישה אחת מתעללת בילדים, מרביצה עם מקל, מפשיטה אותם ומרביצה להם בישבן עם מקל או בכפות הרגליים, מטיחה את גופם הקטן ברצפה ועושה עוד המון דברים שעדיף שלא לדעת. בד"כ אין לי אומץ לראות את זה. אחרי השניות הראשונות כיביתי את הסרטון. אבל אז אמרתי, תראי! כדי שלעולם לא תחשבי לעשות את זה לילדייך! תזכרי את התחושה ותפנימי כדי שלעולם לא תהיי מר הייד.

ואז....כשאני עדיין המומה מהשניות הראשונות, ראיתי את כל הסרטון.

כל הגוף שלי התכסה צמרמורות חום וקור, בחילה, כאב ראש, הרגשתי את הלב שלי מתפקע מכאב למראה הזוועות.

וחשבתי: כמה רוע יש בעולם!!!!

לא מצליחה לתפקד מאותו רגע.

ואז חשבתי על כל הרגעים שבהם צעקתי על ילדיי. מה התחושה שלהם הייתה באותו רגע?

נכון שזה לא מכות אבל, גם מילים יכולות לפגוע.

בשבילי, זה כמו להיות מר הייד. מפלצת רעה שנרגעת אחרי זמן מה ואח"כ מחבקת ומלטפת. אני שונאת את עצמי ככה.

האם אני היחידה ? האם יש עוד כמוני שככה משתגעים מהילדים? לא יכול להיות. אני לא רוצה לחשוב שזה נכון.

ואז לראות את זה, הסרטון המעזע הזה, ופתאום עלו לי בראש: דעאש, ארצות ערב שכוחות האל, מקומות בהם הילדים הם כמו חפצים, ילדים שעברו התעללות מינית, ילדים שזרוקים ברחובות כי לא רצו אותם או כי היכו אותם. ולמה אני עושה את זה לעצמי??? למה לחשוב על זה??

למה???????

כי אף אחד לא עושה את זה.

אבל אין הרבה מה לעשות.

ואי אפשר להילחם עבור כ"כ הרבה אנשים.

הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא להוקיר את הרגעים עם הילדים ולאהוב אותם. וזה ק-ש-ה. 

העומס והלחץ על מטלות הבית, שיעורי הבית של הילדים, מקלחות והמשפט הקבוע בפיהם : "אמא, אני רעב" כאילו המטבח הוא מזנון פתוח כל יום כל היום. אין סדר, יש בלגן אין גבולות. וכשאני מציבה גבולות לעיתים אני מרחמת ומוותרת ופה הם תופסים אותי. ופה הם הופכים יצורים מניפולטיביים קטנים שאת לא יודעת אם להתעצבן או להיות מופתעת לטובה עד כמה שהם חכמים.

נמאס לי שאין גבולות. ונמאס לי שאני מוותרת הרבה. והכי נמאס הוא שבעלי מאוד קשה איתם אבל לו הם מקשיבים. כי הוא מכבד את עצמו מספיק כדי לגרום להם להקשיב לו.

אני שבר כלי.

אני ממש לא יודעת איך לתקן את עצמי.

והכי גרוע - שאין לי כסף לממן פסיכולוג !

סיפרתי לכם שהצלחתי להשיג בחינם מכונת תפירה (אמנם בת 30 שנה) בחינם לגמרי, ושהתחלתי לתפור נכון?

אז המכונה קצת נתקעת לפעמים וזה מדכא וגם חסרות לה הרבה תכונות מגניבות שיש לחדשות. אז אמא שלי הבטיחה לקנות לי מכונה. ואם אמא שלי הבטיחה צריך לנצל את זה כי עד שהיא מוציאה שקל מהכיס לוקח מלאאא זמן!

למרות שבהתחלה אמרתי לה שלא צריך וזה המון כסף כי מה קשור שאמא שלי תקנה לי משהו, בחיי, הרגשתי לא נעים. אבל היא התעקשה וזרמתי. קבענו תאריך לשישי הזה לנסוע לתל אביב ולקנות. כולי אושר. 

אתמול היא מצלצלת אליי, מגמגמת....הבנתי. משהו הולך להשתבש. היא מגמגמת כי לא נעים לה.

"את שומעת, לבן זוגי יש יומולדת ואנחנו חוגגים לו ברומא (!! כי נאפיס כבר לא מספיק טוב להם?). אז תהיה לי הוצאה כבדה, אקנה לך כבר ביום ההולדת שלך, טוב ממי? מה את אומרת?"

פניי נפלו.

הלב כאב לי בחיי.

לא בגלל שלא אקבל את המכונה שכ"כ חיכיתי לה. אלא בגלל שהיא שוב שמה אותי בהמתנה. אחרי הצרכים שלה.

כמה אמא? כמה עוד תכאיבי לי?

זה נשמע אידיוטי אבל זה לא. אני לא קטנונית, זו התחושה המרה שהיא משאירה לי בפה. זו לא פעם ראשונה שזה קורה איתה.

"אמממ....אבל נורא רציתי אותה, חיכיתי לזה אמא" העזתי לומר לה, למרות שאני בד"כ מגיבה כך: "לא נורא אחכה". הפעם העזתי להראות לה את אכזבתי.

"כן, אבל יהיה לי קשה ההוצאות האלו, לא נורא עוד חודשיים וקצת תהיה לך מכונה חדשה, לא דחוף לך נכון?" ענתה לי.

"טוב אמא. אחכה". עניתי ורציתי כבר לנתק. מה עוד אני יכולה לומר? לבכות לה? זה מגוחך.

"אז מה נשמע ככה?" שאלה כדי להעביר נושא.

"הכל טוב" עניתי בחופזה וניסיתי לנפנף. "יאללה אמא, הקטן צריך אותי, ביי". די! לא יכולתי לשמוע אותה עוד.

היחסים בין אמא לבת (לפחות אצלי) תמיד יהיו עכורים.

תמיד יהיה תקוע שם טריז ביני לבינה שיפריע לזרימה החלקה שאמורה להיות.

יחסי אהבה כאב.

סאדו מאזו כזה.

לא בכוונה, היא פשוט לא יודעת להתנהל ואני לא יודעת להגיב

מישהו מכיר פסיכולוג טוב? נראה לי שהגיע הזמן