הבלוג של "אמא יש רק אחת"

הגיע הזמן, בעלי אומר. הגיע הזמן לשנות הרגלים עם הקטן.

עד לפני פחות משנה, הכנסתי אותו למיטתנו. נהנית כ"כ להירדם איתו. מכורבלת עם הילד הכי קטן וסביר להניח שגם האחרון שארצה להביא לעולם.

הוא ילד מתוק ומקסים ואני כ"כ אוהבת אותו.

אבל לבעלי זה מפריע. למרות שאני זו שישנה על רבע מיטה, לבעלי זה מפריע.

הערב גם אני נשברתי.

הצוציק עכשיו במיטתו, אחרי חצי שעה של בכי ויללות. נשבר לי הלב, בא לי רק לאסוף אותו למיטה שלי, להתכרבל ולומר לו שיהיה בסדר ואני כאן לשמור עליו ולחבק אותו.

גיבור קטן שלי. הוא משתדל מאוד לישון לבד, אבל לא מוצא את עצמו. מתפתל כל רגע מצד לצד, מבקש את הדובי ואת החיתולי, מבקש חיבוקי ונישוקי, יש לו פיפי והכלב שנבח הבהיל אותו, ועכשיו הוא נבהל מאחיו שישן איתו בחדר ונחר נחירה רעשנית. אמא בואי. אמא עכשיו. בואי.

הלכתי אליו....נראה מתי זה יגמר הלילה

יום הזוי חלף עליי.

הייתה ישיבה. הכריזו על מנהל חדש שנכנס לתפקיד, במקום זו שלא תפקדה.

במשך כל הישיבה, המנכ"ל הסתכל עליי בזמן שהוא בעצם מפנה את דבריו לכל הנוכחים, אבל המבטים אליי נעוצים, שפת גופו הופנתה לגמרי אליי, שאר הנוכחים יושבים קשובים אליו, לא ידוע אם גם הם רואים את זה. זה אותו מנכ"ל שלמדתי לשנוא. אותו אחד שנזף בי והשפיל אותי לפני שבועיים, על שהעזתי לערער על סמכותו, שהעזתי להראות שיש לי קצת יותר שכל ממנו. "אנחנו אולי לא חכמים כמוך, אבל בהחלט מבינים הרבה דברים גם בלי עזרתך", כך אמר לפני כולם. אידיוט. נתתי לו לשפוך את כל הארס הילדותי והטיפשי שלו מולי ומיד כשיצא יצאתי משם, נזופה ופגועה. זהו גם הרגע שהחלטתי שאני מחפשת עבודה.

אני מבינה עכשיו. מבינה שהשיטה שלהם היא "לטיפה-סטירה". מחמאה ונזיפה. מרימים ומשפילים. מגעילים. הם לא ישטו בי. אני עפה משם בשנייה שאפשר.

לפני הישיבה נכנסה אליי למשרד אחת מהקולגות. שאלה אם אני פגועה ממנה, כי היא פשוט מרגישה ויברציות שליליות ממני. you think?

"ברור", עניתי לה. "את לא שמה לב לדברים שאת מוציאה מהפה. את מעליבה ברמה של ילדה קטנה. את פוגעת בלי לשים לב ולא רק בי. גם בעובדות שלי".

אוי...הפנים שלה.....פרייסלס. מתכווצת בכיסאה, מכופפת את גבה, את רום מעמדה. שפלה. 

"אני כ"כ מצטערת, לא חשבתי שאשמע את זה בצורה כ"כ ישירה, אבל בואי תסבירי לי איך פגעתי בך".

ומשם פירטתי לה את כל מילותיה, מילות סגניתה העלובה, המילים הפוגעות והחותכות בי כחרב בלב, שלא שכחתי ולא אשכח לעולם.

היא הייתה המומה ואמרה להגנתה שגם אני לעתים ישירה וקשוחה. אמרתי לה שפיתחתי קשיחות בלית ברירה. היא הבינה.

סיכמנו להתנהג בהתאם אחת כלפי השנייה, היא בסה"כ רוצה שנעבוד בכיף.

לא מאמינה לה.....לא יכולה.

יום הזוי כבר אמרתי?

שבת. המלכה שלי.

אני לא דתיה, אבל התחושות הנהדרות שאני מקבלת כבר מיום חמישי בערב כשאני מתכננת תפריט שלם לארוחות הסופ"ש, לא יסולאו בפז.

תחושת שחרור.

שחרור מהעבדות של כל השבוע.

ואז מגיעה השבת.

שבת בבוקר, הילדים מתעוררים מאוחר יותר, זה קורה רק בחורף. בקיץ הם ערים משש חחחח

.....................

לא. זה לא אמיתי מה שקרה עכשיו.

בעודי כותבת, הבן הגדול שלי, מנג'ס לי שהוא רוצה את המחשב כדי לשחק. ואז בעלי שואל מה אני עושה בכלל במחשב? שיקרתי. אמרתי שאני מחפשת עבודה. הוא זיהה מיד את השקר שלי. מעצבן אחד! ואז רדף אחריי עד החדר, בסוף תפס את המחשב ופתח אותו וראה שאני מנהלת בלוג.

למה?

למה הוא כזה ילד מגודל?

למה אין לי פרטיות בבית הזה? 

הלא הרגע שיבחתי את השבת המלכה שלי. לעזאזל כבר!

הוא רוצה לקרוא. ממש לא!

חטפתי לו את המחשב וחזרתי לכתוב.

רציתי שסוף סוף יהיה לי קטע שמח ולא מדכא כמו שאר הקטעים שלי.....גם את זה הרסו לי.

נמאס לי מזה.

נמאס לי מכולם.

אבל עדיין אוהבת את השבת שלי.