הבלוג של "אמא יש רק אחת"

כשאת נשואה לאדם היחיד שאיתו שכבת, עולות בך לעיתים תהיות...איך זה להיות עם מישהו אחר?

אני נשואה באושר לגבר שאני מאוד אוהבת.

אך ישנן תקופות, כמו התקופות האלה שאני מתחרמנת מכל טסטוסטרון בסביבה, שעולות בי מחשבות על סקס עם גבר זר.

האם יש לו טעם אחר? האם יש לו תנועות אחרות במיטה? האם הוא גונח? האם הוא נוגע בצורה אחרת? איך הוא מביט בי בזמן האקט? האם הוא מתענג עליי כמו בעלי? האם הוא מעריץ את גופי כמוהו?

אז....איך זה להיות עם גבר אחר? מי כאן יכולה לענות לי?

ניסיתי פעם....לשכב עם בעלי ולדמיין מישהו אחר. לא הצלחתי. לא הצלחתי ליהנות או להגיע לאורגזמה. מיד פקחתי עיניים וחזרתי לבעלי כאן ועכשיו. והצלחתי להגיע לשיא. בעלי מגרה אותי. אכן. וזה אושר עילאי. העיניים שלו שורפות אותי מבפנים כאשר הוא שוכב איתי. הוא חודר לתוכי גם עם העיניים שלו. אך ביום יום, כאשר אני רואה גבר מסתכל עליי בעיניים תאבות, רעבות, חושקות ואני יודעת מה עובר לו בראש, זה מחמיא לי מאוד ומיד אני מדמיינת אותו מתחיל את כל ה"מובס" שיש לו עליי ומגיעים למיטה איכשהו. אבל, שם זה נעצר. לא מסוגלת לדמיין מעבר לזה. כי האדם היחיד שאני רואה לנגד עיניי זה בעלי.

האם זה בגלל שאני רוצה להישאר נאמנה? האם זה בגלל שלא "ידעתי" אחר מעולם והתחושה זרה לי? האם זה בגלל שאני מפחדת להרגיש שאני בוגדת? האם זה בגלל שאני כל כך מכירה את התנועות של בעלי ורק אותן אני מכירה, אז קשה לי לדמיין מה גבר אחר יודע לעשות?

מתישהו, הרי אמות. והמחשבה ששכבתי כל חיי רק עם גבר אחד, אמורה להיות משעממת בעולם כזה של שפע.

אבל, דווקא בעולם כזה של בגידות, גירושין, כאוס וזוועות, המחשבה שיש לי רק גבר אחד, נוסכת בי ביטחון עצום. ביטחון שאני לא צריכה לדאוג לבניית אמון, ביסוס אהבה או לפחד ממחלות. 

עברתי את הכל עם האחד שלי. אני במקום רגוע.

למה להתחיל מחדש?

למה להיפגע?

או שבעצם....למה לא ליהנות ולטעום טעם אחר? כי אני יודעת שזה הסיכון בעולם השפע.

הסיכוי שיום אחד מישהו מאיתנו עלול לבגוד מזעזעת בעיניי, אבל זה עלול לקרות.

אני לא מחכה ליום הזה אך לא שאננה לגביו.

זה יכול לקרות לי או לו.

אינני מייחלת את זה לאף אחד ובטח לא לנו.

....אלו רק המחשבות שלי שמפליגות הלאה למרחקים שלא אגיע אליהם לעולם.

עכשיו תסלחו לי, אני הולכת להשביע את הרעב שלי.... סקסקסקסקס :)

כאישה אני נתונה למרותו של הגוף שלי.

הימים בהם אני אחרי הווסת החודשית הם הימים הפוריים והמשוגעים ביותר שלי.

אלה הם גם ימי הביוץ.

הגוף מתעורר לחיים, כמו פרח שנפתח, אחרי פגרה קצרה.

הגוף דורש מגע בכל צורה אפשרית.

פתאום כל בחור רגיל נראה לי אובייקט למימוש הפנטזיות המיניות.

זה דוחה למען האמת, כי באותם ימים אני מבינה בדיוק מה עובר על גברים במשך כל יום וכל החודש. להם אין הרי פגרות, מעצורים או הפסקות.

מצד שני, זה די מעורר לחיות ככה.

הכי יצרי וקדום שיש.

פתאום בחור צעיר שיכול להיות האח הקטן שלי לא יוצא לי מהראש וגורם לי להחסיר פעימות רבות.

פתאום גבר שעובר לידי ברחוב עם בושם משכר נראה לי מושך וסקסי ואז הוא מביט בי וכאילו "מריח" את הפרומונים שאני מפזרת לכל עבר ומהמבט שלו אני מיד נמסה. פאק!

זו תחושה משכרת שחבל שאיננה נמשכת כל החודש. זו גם תחושה מאיימת שטוב שאיננה נמשכת כל החודש.

אך אם זו התחושה שגבר עובר בכל יום ביומו, איך הם נשארים נאמנים לאישה אחת בלב, בגוף ובמחשבות?

אני לא מצדיקה בגידה, אבל חושבת לעצמי שאולי הגבר שלי מדמיין נשים אחרות בראשו כאשר אני "יוצאת לפגרה החודשית".

המלחמה היומיומית בכיבוש היצר היא מלחמה לא פשוטה.

אני כותבת מילים אלה בימים אלה בדיוק.

ימים של מחשבות רומנטיות, נוטפות זימה ומחשבות על סקס מכל הכיוונים.

ימים בהם בעלי מאוד מאוד אוהב להיות לידי ואני לידו. 

ימים בהם לא אכפת לי מכלום ומשום דבר רק מהידיים שלו עליי ובתוכי.

ימים שהופכים ללילות מאוד מעניינים ומעוררים.

בד"כ אני ישנונית מאוד כשמגיע הלילה.

אך בלילות אלה, אני עירנית כמו אישה שהופכת לזאב המחפש את הטרף שלו.

חשבתי שזה יהיה ברור מאליו.

כמו שברור לי מאליו, שכשמישהו נופל למשכב, מישהו אחר במשפחה ממלא את מקומו ודואג לכל צרכיו.

אבל כשאמא לשלושה בנים נופלת למשכב, אף אחד מהם לא יודע מה לעשות, איך למלא את מקומה והכי מעליב וכואב אפילו הבעל.

יש בזה מן הגאווה העצמית לדעת שבלעדיי הם לא יכולים ובאותה נשימה יש בזה גם חרדה קולוסאלית לדעת שבלעדיי הם לא יכולים.

כבר שבוע אני חולה בשפעת ועוד הרבה תוספות מאוד לא נעימות. הגעתי למצב של אפיסת כוחות, טשטוש, בלבול ותשישות איומה.

היום, כבר מתאוששת ומעט טוב יותר, אז תפסתי את הילדים לשיחה. שאלתי אותם, מה היו עושים אם לא הייתי קיימת? איך היו מתעוררים בבוקר? מי היה מכין להם כריכים, מזכיר להם להכין שיעורים, מזרז אותם למקלחות ולשינה בזמן? הם לא ילדים קטנים כל כך ובהחלט מסוגלים לבצע דברים כאלה בעצמם.

אני מאוכזבת מעצמי. איך לא חינכתי אותם ליותר עצמאות? האם האהבה שלי הפכה אותם לנכים? איך לא שמתי לב לטעות הנוראית הזו שעשיתי?

ובעלי? ברור שהיה מצופה ממנו שיעשה לפחות חצי ממה שאני עושה כדי שאוכל לנוח. אבל, ואולי אני מתרצת כאן, הוא עובד בשתי עבודות ומגיע הביתה מותש. המראה החיצוני המזעזע והתשישות הנוראית שלי גרמו לו להבין שכדאי לפחות לקחת את הילדים לחוגים כי אני לא במצב להיראות בפומבי, או לנהוג. בבוקר כשאני מעירה אותם הייתי מצפה שיחליף אותי ולפחות שיעיר אותם בבוקר במקומי. אבל, רק כאשר הייתי מרימה את הקול בייאוש שיקומו כבר, רק אז היה נכנס לפעולה. נו באמת.

אבל לא. השינוי לא צריך לבוא ממנו. הוא צריך לבוא מהם וממני. אני חייבת להעביר את האחריות אליהם ולא אל בעלי.

השיחה שעשיתי איתם נועדה כדי להודיע להם שממחר יש שינוי. יש לכם טלפונים סלולאריים, תפעילו שעון מעורר. נתחיל בזה ונתקדם.

ורק שנהיה בריאים.