אתמול היינו בהפרשת חלה אצל אחותי.
זה מין טקס כזה שבו מכינים חלה מ 2.5 קילו קמח.
כן, הרבה קמח.
והרבה חלות יוצאות מזה.
מאמינים שבכל התהליך יש הרבה ברכה וישועה. גם אני מאמינה.
כל אחת שעושה את זה בביתה עושה את זה למען ברכה כלשהי. אם למען רפואה שלמה, פריון, הצלחה ועוד. אבל בד"כ זה פריון ורפואה שלמה.
אז אחותי, שיש לה ילד אחד, מנסה להיכנס להיריון ולא ממש הולך לה.
עכשיו אני מגהצת ויש לי כמה דקות של שקט ופתאום אני מעכלת כמה שאני מטומטמת!
כל הזמן, כל מה ששומעים ממני הוא את הציניות שלי על כמה שהילדים משגעים אותי ואני לא רוצה להביא עוד ילדים ולמה בכלל הבאתי עוד אחד (חמסה על הנסיך הקטן שלי) - כל זאת בזמן שאני מודעת לנושא שיש כאלו שלא שפר עליהן מזלן ויש להן רק ילד אחד או שאין להן כלל או שהן עקרות בכלל. אבל כשזה כזה "קרוב לבית", פתאום הנורה במוח נדלקת באור גדול יותר.
אני מטומטמת!
מטומטמת שרק מתלוננת על ילדיה.
מטומטמת שלא מעריכה מספיק את הזמן המועט שיש לי איתם.
מטומטמת שלא אוהבת אותם כמו שאני באמת רוצה כי "חוסך שבטו שונא בנו" - משפט שלגמרי מבולבל אצלי.
מטומטמת!
אני מבטיחה - בלי נדר חס ושלום - שלא אתלונן עליהם יותר מדי. מרשה לעצמי ליפול במילה פה ושם עד שאתרגל, אבל אזכור שהילדים שלי הם דבר כ"כ יקר ופתאום כ"כ לא מובן מאליו ושאני צריכה להוקיר אותם. עם כל הבלגן, הלכלוך, הרטבות הלילה, אי ההקשבה, העייפות וההטרדות ביום ובלילה. להוקיר ולהעריך ולהיות הכי סבלנית וסובלנית אליהם.
כי הזמן שלי איתם מועט.
ואני מדברת על הזמן שלי בכדור הארץ. לא על הזמן ביום יום.
תמיד אני אומרת - מחר אני יכולה למות.
אוהב היום.
אוקיר היום.
והאמת, שאני צריכה לממש את ההבטחה הזו גם כלפי בעלי.
כי אין לי אחר מלבדו. רק בן זוג אחד יש לי. רק אחד.....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אמא ללא הפסקה