הגיע הזמן לכתוב משהו קצת יותר מסודר, אני חושב.
דבר ראשון, הגעתי למסקנה שלהתגייס הייתה טעות. הייתי צריך לעשות שירות לאומי. בחיים לא הגעתי למצב הזה. הדיכאון והאינסומניה ממש החמירו, ופגיעה עצמית כבר לא ניהיה כזה נדיר. אני מאשים אך ורק את צה"ל, בגלל צורת הניהול המטומטמת ושהדבר הכי חשוב למפקדים זה החברים שלהם ולא שום דבר אחר. אני אצא מהצבא עם הרגשה גדולה של בושה, ששירתתי בצבא שהדבר הכי חשוב למפקדים שלו זה בנות יפות במשרד וחברים שלהם. זה צבא שבו ג'ובניקים מקבלים מחמאות ופאר כדי שלא ירגישו רע בעוד כל השאר טוחנים.
מענין אותי אם אתאבד בשירות, או שאעשה את זה יותר מאוחר. אני לא יודע. אני יודע שזה לא יוצא לי מהראש.
הפסקתי להנות מבערך כל דבר, אבל אני מנסה. מלא ואמנים שאני אוהב מוציאים עכשיו אלבומים וזה משהו לחכות לו. נכנסתי די עמוק למשחקי RPG סופסוף, וגם זה משהו טוב. לא כתבתי הרבה זמן, ואני חייב לחזור לזה. העלתי במשקל משהו פסיכי, והבנתי שזה ענין של גנים. יש אנשים שיושבים על התחת כל היום ונשארים רזים, ויש אנשים שרק להתאמן 5 שעות ביום יגרום להם להיראות סביר. אני רק מחכה שלחברה שלי ימאס מזה והיא תיפרד ממני. אני כלל הנראה לא יהיה בעוד מערכת יחסים, אבל ממש טוב לנו ביחד ונראה כמה זמן זה יחזיק.
אני במצב שאין לי אף אחד לדבר איתו. הרבה זמן לא הייתי ככה. זה אולי מסביר למה הדרדרתי כל כך. אני בעצם יותר לבד ממה שהייתי אי פעם, ואולי זה למה התאבדות נראת הרבה יותר הגיונית מפעם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
