יואו, ממש התרגשתי כשקיבלתי שרביט משני בלוגרים מופלאים במיוחד: honeko ו-orne (אז זה יוצא שני שרביטים!), וחשבתי ארוכות על מה ארצה לכתוב. כל נושא נראה לי בנאלי מדי, או שאני לא זוכרת אותו מספיק טוב, או שהוא לא היה כל כך משמעותי בשבילי (הנשיקה הראשונה, ההשתכרות הראשונה, העלייה הראשונה לבמה, הפעם הראשונה שנדלקתי על בחור וכו' וכו'). אפילו חשבתי לכתוב על המחלה שלי (בתור הפעם-הראשונה-שגיליתי-שמצבי-הרפואי-לא-משהו-בכלל? לא?), כמו שגיליתי שאני רוצה בזמן האחרון, אבל בסוף החלטתי להקדיש לנושא הקצת-כבד הזה מקום משלו, ולא להכליל אותו בפרויקט כלל-ישראבלוגי.
אז היום אכתוב על הפעם הראשונה שהייתי בהופעה אמיתית 
מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי מוסיקת ג'אז ומוסיקה ברזילאית, ובמיוחד בוסה נובה. מהקטגוריה הראשונה אהבתי במיוחד את לואי ארמסטרונג, אלה פיצ'גרלד (וביחד - שילוב מנצח), בילי הולידיי ונינה סימון. ומקטגורייה השנייה - היה לנו דיסק בוסה נובה של ז'ואאו (איך לעזאזל כותבים את השם שלו?) ז'ילברטו, אישתו אסטרוד ז'ילברטו וסטן גץ, עליו חרשתי, ואני זוכרת איך כולם התפלאו איך ילדה כ"כ צעירה נהנית ממוסיקה כזאת. האהבה לסגנונות האלה רק גאתה במשך השנים, והכרתי יותר אומנים כמו גלן מילר, צ'ט בייקר, נט קינג קול, טום ז'ובים וגל קוסטה.
אז כן. לעיקר. תמיד רציתי להיות בפסטיבל הג'אז באילת, ואף פעם לא יצא בגלל שיקולים כספיים/חברתיים/גילאיים למיניהם. ואז לפני כמעט שלוש שנים, בקיץ 2011, זה קרה. לא אלאה בסיפור על איך ומי ומה, כי זה לא באמת מעניין, אבל רק אגיד שההגעה שלי לשם הייתה ספונטנית לחלוטין, למרות שחרשתי על התוכנית של הפסטיבל חודשים לפניו.
האמת שקשה לי להתייחס להופעה הראשונה שראיתי, כי מהרגע שדרכה רגלי במתחם הפסטיבל, הרגשתי כאילו נחתתי בעולם אחר. זה אולי נשמע דרמטי ומוגזם, אבל ככה אני-בת-הכמעט-17 הרגישה. החווייה התעלתה על כל מה שיכולתי לדמיין. נמל אילת המה מוסיקה ושמחה, האנשים הסתובבו בלי טיפת יומרה ופשוט נהנו מכל מה שהיה שם. ואני... אני הסתחררתי רק מלהסתובב שם ולספוג את כל היופי הזה: אנשים בכל הגילאים ומכל הארץ (וגם מחו"ל), שהגיעו רק כדי לשמוע ג'אז. אך כמובן שהשיא היה ההופעות. האהובים עליי היו גרטשן פרלטו המפעימה, שחרשתי על שיריה לפני הפסטיבל, ראול מידון העיוור והוירטואוז, אבישי כהן המרתק, שלומי שבן שלא היה ממש קשור לז'אנר הפסטיבל אבל עדיין היה כובש, מייקל קייסהאמר הקנדי המקסים שפשוט הרקיד את כל הקהל.. בשביל בתולת-הופעות כמוני זה היה מרגש בקטע אחר. נכון שהייתי שם רק חצי מהזמן של הפסטיבל, ובכל זאת בכל אחד משני הלילות חזרתי לחדר מאושרת ואפופת-מוסיקה, מסוחררת מהילת התענוג שהתרקמה לה מעליי. פשוט חווייה בלתי נשכחת. אני כל כך מקווה שייצא לי שוב ללכת לפסטיבל (למה זה כל כך יקר 
), או אתם יודעים מה, אפילו לא לפסטיבל, סתם להופעות ג'אז טובות שיגרמו ללב שלי לחגוג, כמו אז. חברה טובה הציעה שנלך להופעות ג'אז פה באיזור, אני לגמרי בעניין אבל עוד לא התחלנו לחפש, מקווה שבאמת ייצא.
בגלל שהעבירו לי את השרביט שני בלוגרים, אני מרשה לעצמי להתפרע עם הרשימה שלי ולבחור הרבה:
river-oceans, מים במדבר, סוכר חום (זו יכולה להיות גם פעם ראשונה של תמרה, כמובן), מר בחור, האזרחית קיין, אנדרוניקי, ואליפל.
(המשימה: כתבו על פעם ראשונה בה עשיתם משהו. כל דבר. מאוד בא לי לקרוא את מה שתכתבו )
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: