מחשבות על הפרידות הקרבות ממלאות את ראשי והרגשת כבדות ממלאת את הלב.
אנשים שנכנסו לחיי השנה, אנשים שאני באמת אוהבת, עוזבים. אני עוזבת.
ביניהם החניכים שממלאים לי את המחשבות והלב, שאני דואגת להם ואוהבת אותם.
אני ממש אתגעגע אליהם. אני באמת דואגת להמשך, יש כלכך הרבה שלא הספקתי לעשות איתם ובשבילם. אני הייתי רוצה לדעת שהם יוצאים מחוזקים מהשנה הזאת, שהחונכויות האישיות שלי ידעו עד כמה הם באמת מדהימים, כמה אני מעריכה אותם. אני רוצה להעלות עוד שאלות בראשם בנוגע לכל מה שהם לוקחים כמובן מאליו, כמו יחס להורים, מגדר, גזענות ופערים חברתיים.
נוסף לכך, יש את שני אלו שהחליטו לוותר על הישארותינו כגרעין בנח"ל, כל אחד מהסיבות שלו. למרות הכל, למרות חילוקי הדעות והפגיעות, הם ממש יחסרו לי. למרות הכאב הנוראי הזה של הלוותר, אני מתחילה להבין שאני לא יכולה לשנות את ההחלטה שלהם, עם כמה שאני רוצה.
אדם נוסף שיחסר לי מאד הוא השותף שלי למשימת בוקר בבית הספר היסודי. אני באמת אוהבת אותו והוא ממש יחסר לי. הכרתי אדם טוב, שבאמת אכפת לו. אם זה מהחניכים, אם זה מדברים שקורים. אדם שכיף לצחוק איתו גם על הדברים הכי שטותיים שיש, וגם לדבר איתו על דברים רציניים וחשובים.
ההבנה שהכל זמני, לפחות הנוכחות שלי בעיר הזאת, היכתה בי לפני זמן מה.
אני לא רוצה שזה יסתיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
