פלאשבק
|
| 4/2014
אהבה, עזיבה והשאלות שבאמצע
אתמול בלילה אני ואחד מבני הגרעין שלי ישבנו על החוף ודיברנו. השעות עברו, ישבנו ודיברנו מאחת וחצי בלילה עד ארבע לפנות בוקר. בהתחלה דיברנו עליו, על הגרעין, על השיחה שפגעה בו, על כל זה שהוא עוזב, כלומר לא ממשיך עם הגרעין במסגרת הנח"ל או בחיים הבוגרים. דיברנו על חלומות מתנגשים ועל הרגשת חוסר החופש שעוברת עליו. על זה שהוא באמת לא רוצה להמשיך בגרעין אחרי הש"ש, לא עם אנשים מסויימים פה, ולא עם ההרגשה הזאת- שהוא חולק את חייו והחלטותיו עם אנשים שהוא לא רוצה לעשות את זה איתם. למרות שעצוב לי הבנתי שזה מה שטוב לו, לשלווה שלו ולהגשמה שלו- ללכת בדרך אחרת. לאחר שתיקה קצרה התחלנו לדבר על דברים אחרים. באיזשהו שלב, אחרי השיחה על בני זוג ולפני השיחה על העתיד ועל ים ועל פיזיקה, התחלנו לדבר על אהבה, על כמה שמפחיד להתאהב, מפחיד להידחות. הוא אמר לי שמצד אחד זה ככה, אבל מהצד השני כשההתאהבות הדדית זה הדבר הכי מדהים שיש. אמרתי לו שאני חושבת שרק השנה הבנתי כמה שהגירושים של ההורים שלי שרטו אותי נפשית, והוא אמר שככה זה בד"כ- הילדים נפגעים. השיחה אתמול השאירה אצלי המון שאלות. איך מתגברים על הפחד? איך מתגברים על הפחד להיפגע? לשים את הרגשות שלי בידיים של אדם אחר? זה להרגיש חשופה, פגיעה. להרגיש כאילו רואים אותי באופן מלא, גם את הצדדים הקשים, המורכבים. זה מסוג הדברים שאני רוצה וחוששת מהם באותה נשימה.
| |
| כינוי:
smiter
בת: 30
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
