לברוח

ובלב זהב אני יוצאת לקרב-

דוקרת וחותכת, רוצחת והורגת.

בידיים נקיות אני חונקת את משאלותיי,

במצפון טהור קופצת מעל גוויה.

החבטות כבר שוות ערך לליטוף,

הבעיטות הפכו להרגל,

הסכין היא פרט לבוש.

אני בסך הכל ילדה טובה עם הרגל רע.

אל תדאגי, אמא.

אני בסדר.

אלו רק התקוות שאבדו לי,

אלו רק החלומות שנופצו לי.

לא מעבר לציפיות שהסתברו כנוצות.

זה בכי מאושר, באמת.

בגלל שצחקתי כל כך הרבה.

את לא חושבת שזה מצחיק, אמא?

איך שאנחנו יודעות שזהו פח, אך עדיין בוחרות ליפול אליו?

מגוחך.

עיזבי אותי בשקט, אמא.

כבר נמאס לי לנסות ולתרץ, 

לנסות ולהסביר.

אני מקרה אבוד, תפסיקי.

זה רק מאכפתיות, האמיני.

כל שאיפה מביאה איתה תקווה,

כל נשיפה לוקחת איתה ייאוש.

עוד טשטוש זה עוד חלום,

הכוכב שנפל אפילו לא נפגע.

אין אני יורדת לטמיון,

טמיון לא יכול לגמור.

זהו בכלל ביטוי שמסמל אבדון, 

ואני כלל לא איבדתי את האור.

זו בהחלט מפלצת, 

אבל היא ידידותית.

אני לוקחת את העט, 

אבל לא קיים דבר מלבד ריק.

הושטתי יד ואיבדתי רגל, 

אתן אני יד ואקבל שכר.

מי עוד אחראי לכך אם לא האל?

נסתרות הן דרכיו, לא כך?

מצאתי את עצמי.

בין נשימה לנשימה אני נזכר לי באותה הדממה.
זוכרת את הדממה?
כשחייכת וכשצחקת,
כשצעקת וכשהתלוננת,
כשכעסת וכשסלחת,
כשמצמצת וכשנשמת.
הדממה שהייתה בראשי ובליבי, הדממה שהציפה את גופי.
אותה הדממה שלה חיכיתי ביום,
הדממה שהשתוקקתי לה בלילה.
את הבחנת בה, בדממה?
חווית אותה יחד איתי?

בין נשימה לנשימה אני נזכר לי באותה הדממה.
זוכרת את הדממה?
אני זועק לעזרה בין כל הרעש,
מתחנן ליד שתושט לעזרה,
מתחנן לידך.
אני מרגיש כמו פושע שזכה לביקור בגן עדן,
אך נבעט חזרה לגיהנום החם והטוב.
כמו פושע שלשנייה חשב שזכה למחילה,
אך תאו נפתח בשביל העברתו לצינוק. 
לא נשארה לי בי טיפת דממה, אהובתי.
החזירי לי את דממתי.